מהו אושר אמיתי ואיך להיות מאושר? 6 דברים שכדאי לשחרר בדרך לאושר פנימי

הרבה שנים חשבתי על השאלה מהו אושר אמיתי ומה בעצם הופך אותנו למאושרים? האם אלה החיים שיש לנו, הדברים שהצלחנו להשיג, האנשים שנמצאים סביבנו, או משהו אחר לגמרי?

אני חושבת שפעם חיפשתי את התשובה יותר בחוץ. כמו הרבה מאיתנו, גם אני האמנתי שאם דברים מסוימים יסתדרו, אם אגיע למקום הנכון, אגשים את עצמי, תהיה לי זוגיות טובה, ביטחון, הצלחה או שקט, ארגיש סוף סוף שהגעתי.

אבל החיים לימדו אותי שאפשר להשיג משהו שמאוד רצינו ולגלות שהאושר שהבטחנו לעצמנו לא נשאר לאורך זמן ומצד שני, אפשר לעבור תקופות לא פשוטות ובכל זאת לגלות בתוכנו רגעים של שקט, קרבה, משמעות ואפילו שמחה.

בעיניי היום, אושר אמיתי אינו מצב שבו אנחנו שמחים כל הזמן. הוא גם לא חיים שאין בהם כאב, אכזבה, פחד, כעס או ימים שבהם אנחנו פשוט קמים הפוכים.

אושר פנימי הוא מערכת היחסים שאנחנו מפתחים עם עצמנו ועם החיים.

זו היכולת להיות קרובים לעצמנו גם כשלא הכול מסתדר. להרגיש שאנחנו לא צריכים להפוך למישהו אחר כדי להיות ראויים לאהבה. להיות מסוגלים ליהנות ממה שיש, בלי לוותר על הרצונות שלנו. לפגוש כאב בלי שהוא יהפוך להיות כל החיים שלנו, ולהרגיש משמעות, קשר וחיוּת גם בתוך עולם שאיננו יכולים לשלוט בו לחלוטין.

אולי לכן השאלה איך להיות מאושר אינה רק "מה אני צריך להוסיף לחיים שלי?" אלא לפעמים דווקא: על מה אני יכול להפסיק להילחם? מה אני יכול לשחרר? ואיך אני יכול להיות קצת יותר קרוב לעצמי ולחיים שכבר נמצאים כאן?

חשוב לי להבהיר כבר בהתחלה: כשאני מדברת על אושר פנימי, אני לא מתכוונת לחיים שבהם אנחנו שמחים רוב הזמן. אנחנו בני אדם. אנחנו מתאכזבים, נפגעים, מקנאים, כועסים, מפחדים ומתאבלים. לפעמים אנחנו עוברים תקופות שבהן באמת קשה לנו. אושר פנימי יכול להתקיים לצד קשת שלמה של רגשות. בהמשך נחזור גם לשאלה מה קורה כשאנחנו מתחילים להילחם ברגשות שאיננו רוצים להרגיש.

השאלה הזאת מלווה אותי כבר עשרות שנים. בשנות העשרים שלי חייתי במשך תקופה ארוכה במזרח, בעיקר בהודו. למדתי במנזרים, השתתפתי בריטריטים ובסדנאות ופגשתי דרכים שונות מאוד לחשוב על אושר, סבל, קבלה והקשר שלנו עם עצמנו.

מאז עברו הרבה שנים. חזרתי לארץ, הקמתי משפחה, הפכתי לאמא, למדתי פסיכותרפיה, ליוויתי אנשים במשך שנים בקליניקה וגם עברתי בעצמי משברים, אובדנים ושינויים.

והיום אני כבר לא חושבת שיש "סוד" אחד לאושר.

אבל אני כן רואה שוב ושוב שיש דברים שאנחנו עושים בניסיון להיות מאושרים שלפעמים דווקא מרחיקים אותנו מעצמנו. אנחנו מנסים לשלוט. להספיק. להשוות. להגיע ליעד הבא. להבין הכול. להרגיש חיובי. לגרום למציאות להיות אחרת ואיכשהו, בתוך כל המאמץ הזה להיות מאושרים, אנחנו נעשים מותשים.

לכן במקום להציע כאן עוד רשימה של דברים שצריך לעשות כדי להיות מאושרים, אני רוצה להציע כיוון קצת אחר: אולי הדרך אל אושר פנימי עוברת גם דרך הדברים שאנחנו יכולים בהדרגה לשחרר?

1. לשחרר את הצורך להבין ולשלוט בהכול דרך הראש

אחד המקומות שאני מכירה היטב, גם מעצמי וגם מאנשים שאני פוגשת בקליניקה, הוא הניסיון למצוא שקט דרך הבנה. אנחנו חושבים שאם רק נבין למה משהו קרה, נדע מה נכון לעשות ונצליח לצפות מה יקרה בהמשך, נוכל סוף סוף להירגע.

השכל שלנו חשוב. הוא עוזר לנו לחשוב, לתכנן, ללמוד ולקבל החלטות. הבעיה מתחילה כשאנחנו מבקשים ממנו לתת לנו משהו שהוא לא תמיד יכול לתת: ודאות.

יש שאלות בחיים שאין להן תשובה ברורה. האם הקשר הזה נכון לי? האם כדאי לעזוב עבודה? האם הבחירה שאני עושה תתברר כנכונה? וכשאנחנו מאמינים שאנחנו חייבים למצוא תשובה לפני שנוכל להרגיש בטוחים, אנחנו עלולים להיתקע במעגל אינסופי של ניתוח, בדיקה והתלבטות.

עם השנים למדתי שהקשבה לעצמי כוללת יותר מחשיבה. היא כוללת גם רגש, תחושות גוף, ניסיון ואינטואיציה. אבל גם תחושת בטן אינה בהכרח "האמת". הגוף שלנו נושא גם פחדים וחוויות קודמות. לכן המטרה אינה לציית לכל תחושה, אלא להיות סקרנים כלפיה ולתת לכל החלקים האלה להשתתף בשיחה הפנימית.

ואולי חלק מאושר פנימי הוא גם היכולת לומר לפעמים: אני עדיין לא יודעת. לחשוב, לבדוק ולקבל החלטות כשצריך ובו בזמן להסכים לכך שלא נוכל לדעת ולשלוט בהכול.

בעיניי, זו אחת התשובות לשאלה איך להיות מאושר: לא להבין סוף סוף את החיים, אלא לפתח מספיק אמון בעצמנו כדי לחיות אותם גם בתוך מידה מסוימת של אי ודאות.

2. לשחרר את המירוץ ואת הצורך להספיק כל הזמן

יש עוד דרך שבה אנחנו דוחים את האושר שלנו בלי לשים לב: אנחנו כל הזמן בדרך למשהו. כשאסיים את התקופה העמוסה הזאת. כשאגמור את הפרויקט. כשהילדים יגדלו. כשיהיה לי יותר זמן. כשאצליח להגיע למקום שאליו אני שואפת, אז אוכל לנוח, ליהנות, להיות יותר מאושרת.

אלא שהחיים נוטים למלא מחדש כל מקום שמתפנה. משימה אחת מסתיימת ואחרת מגיעה, יעד אחד מושג וכבר מופיע הבא. אין שום דבר רע בעשייה, בשאיפות או בתקופות שבהן אנחנו נדרשים לקצב גבוה. הבעיה מתחילה כשהמירוץ הופך לברירת המחדל שלנו ואנחנו מגלים שאנחנו כל הזמן מתקדמים אל החיים אבל כמעט לא נמצאים בתוכם.

אושר פנימי דורש גם את היכולת לעצור מספיק כדי לפגוש את החיים שכבר יש לנו. לא רק את המקום שאליו אנחנו רוצים להגיע, אלא את מה שקורה כאן, בדרך.

3. לשחרר את ההשוואה לאחרים

קשה להרגיש אושר כשאנחנו מודדים את החיים שלנו דרך החיים של אחרים. אנחנו מסתכלים סביב ורואים מי הצליח יותר, מי מרוויח יותר, למי יש זוגיות טובה יותר, קריירה מרשימה יותר או גוף שנראה לנו טוב יותר והרשתות החברתיות מספקות לנו היום אינסוף הזדמנויות להשוואה.

השוואה לאחרים היא נטייה אנושית טבעית ולכן המטרה אינה "להפסיק להשוות". אבל מחקרים מצאו שהשוואה חברתית ובמיוחד השוואה כלפי מעלה ברשתות החברתיות, יכולה להיות קשורה לרווחה נפשית נמוכה יותר אף שההשפעה משתנה מאוד מאדם לאדם.

כשהחיים של אחרים הופכים לסרגל שלפיו אנחנו מודדים את שלנו, אנחנו מתחילים לשאול: האם אני מספיק טובה? מספיק מצליחה? האם אני כבר במקום שבו הייתי אמורה להיות? ואז גם מה שטוב בחיים שלנו עלול פתאום להרגיש לא מספיק.

אולי הדרך אל אושר פנימי אינה להפסיק לראות מה יש לאחרים, אלא לחזור שוב ושוב אל הסרגל הפנימי שלנו: מה חשוב לי? מה נכון לי? ואילו חיים אני רוצה לחיות, גם אם הם נראים אחרת מהחיים של מישהו אחר?

4. לשחרר את התנאי: "אני אהיה מאושר כש…"

קל מאוד לדחות את האושר שלנו לעתיד. כשאמצא זוגיות. כשיהיה לי יותר כסף. כשהילדים יסתדרו. כשארד במשקל. כשאחליף עבודה. כשאגיע סוף סוף למקום שאליו אני שואפת, אז אוכל להיות מאושרת.

אין שום דבר רע בלרצות דברים או להציב מטרות. מטרות יכולות לתת לנו כיוון, משמעות ומוטיבציה. הבעיה מתחילה כשאנחנו הופכים אותן לתנאי לאושר שלנו.

גם המחקר על הסתגלות לאירועי חיים מצייר תמונה מורכבת: אירועים משמעותיים בהחלט משפיעים על הרווחה שלנו, לעיתים לאורך זמן, אבל אנחנו גם מסתגלים לפחות לחלק מהשינויים החיוביים והשליליים. מטא־אנליזה גדולה שכללה יותר מ־65 אלף משתתפים מצאה שדפוסי ההסתגלות שונים מאוד בין אירוע לאירוע. כלומר, אין בסיס לרעיון הפשוט שאירוע חיצוני אחד יביא אותנו למצב קבוע של אושר.

וזה משהו שאני מכירה גם מהקליניקה וגם מהחיים שלי: אנחנו יכולים לרצות משהו מאוד, להשיג אותו, לשמוח בו ואחרי זמן מה הוא פשוט הופך להיות חלק מהחיים.

לכן בעיניי השאלה איך להיות מאושר אינה דורשת מאיתנו לוותר על רצונות. היא מזמינה אותנו להפסיק להפקיד את כל האושר שלנו בידי הגרסה העתידית של החיים.

אפשר לרצות שמשהו ישתנה, לפעול כדי לשנות אותו ובו בזמן לא לדחות את האפשרות לחיות ולהרגיש את החיים שכבר נמצאים כאן.

5. לשחרר את הצורך להרגיש טוב כל הזמן

אחת המלכודות המוזרות בחיפוש אחר אושר היא שאנחנו מתחילים לפחד מכל רגש שאינו מאושר.

אם אני עצובה, כועסת, מקנאה, מפחדת או מיואשת, אז משהו לא בסדר ואם אני עוסקת בהתפתחות אישית או רוחנית, אולי אפילו מתווספת לזה אשמה: למה אני לא מצליחה להיות חיובית יותר? למה אני שוב במקום הזה?

אבל אושר פנימי אינו חיים ללא רגשות קשים. בעיניי הוא דווקא היכולת להישאר בקשר עם עצמנו גם כשהלב כואב, כשאנחנו מאוכזבים או כשהחיים אינם כפי שהיינו רוצים שיהיו.

וזה מתחבר גם למה שאנחנו יודעים היום בפסיכולוגיה. מחקרים מצאו שקבלה של מחשבות ורגשות לא נעימים, במקום מאבק מתמיד בהם, קשורה לרווחה נפשית טובה יותר. מטא־אנליזה של 151 מחקרים מצאה קשר משמעותי בין נוקשות פסיכולוגית, תגובה נוקשה לחוויות פנימיות וניסיון להימנע מהן, לבין רווחה נפשית נמוכה יותר. חשוב לציין שרוב הנתונים במטא־אנליזה היו מתאמיים ולכן אין להסיק מהם סיבתיות.

זה לא אומר שאנחנו צריכים לאהוב את הכאב שלנו או להישאר בתוכו. זה אומר שאפשר להפסיק להוסיף לכאב שכבה נוספת של מאבק: אני לא אמורה להרגיש ככה. לפעמים דווקא כשאנחנו מרשים לעצמנו להיות עצובים כשעצוב, לכעוס כשאנחנו כועסים, לפחד כשמפחיד, משהו בתוכנו יכול קצת להתרכך.

אולי הדרך אל אושר אמיתי אינה להצליח להיות מאושרים כל הזמן, אלא להרגיש מספיק בטוחים בתוכנו כדי להיות אנושיים לגמרי.

6. לשחרר את המלחמה במה שכבר קורה

יש הבדל בין לרצות לשנות משהו בחיים לבין להילחם ללא הפסקה בעובדה שהוא כבר קורה. אנחנו יכולים להיות בתוך פרידה שלא רצינו, גוף שמשתנה, אובדן, קושי כלכלי, ילד שעובר תקופה קשה או מציאות שפשוט אינה זו שהיינו בוחרים ובנוסף לכאב עצמו, להחזיק בתוכנו עוד מאבק: זה לא היה אמור לקרות. זה חייב להיות אחרת.

לפני הרבה שנים, כשחייתי בהודו, פגשתי תפיסת חיים שהייתה שונה מאוד מזו שהכרתי. לא מפני שהאנשים שפגשתי לא חוו קושי או סבל ולא מפני שמחסור הופך אנשים למאושרים. אלא מפני שנחשפתי שוב ושוב לאפשרות אחרת ביחסים עם החיים.

עד אז הכרתי היטב את התנועה של לשנות, לשפר, להשיג ולנסות לגרום למציאות להתאים למה שאנחנו חושבים שהיא צריכה להיות. בהודו פגשתי גם משהו אחר: יכולת להיות עם מה שיש. החוויה הזאת נשארה איתי הרבה אחרי שחזרתי.

עם השנים הבנתי שקבלה אינה ויתור. היא לא אומרת שאנחנו אוהבים את מה שקרה, שלא כואב לנו או שאיננו עושים דבר כדי לשנות מצב שאפשר וחשוב לשנות. קבלה מתחילה בהסכמה לפגוש את המציאות כפי שהיא ברגע הזה, לפני שאנחנו מחליטים מה אפשר ומה נכון לעשות איתה.

יש כאב שאי אפשר למנוע. אבל לפעמים אנחנו מוסיפים עליו סבל נוסף דרך המאבק בכך שהוא בכלל קיים.

ובעיניי, כאן נמצא משהו עמוק בשאלה מהו אושר אמיתי.

לא חיים שבהם המציאות תמיד מסתדרת כפי שרצינו, אלא היכולת להישאר בקשר עם עצמנו ועם החיים גם כשהיא לא.

אושר פנימי אינו לומר "הכול טוב".
הוא היכולת לומר: "זה מה שיש עכשיו — ואני יכולה לפגוש גם את זה."

אפשר להתחיל בשאלה הפשוטה: מה כרגע עומד ביני לבין היכולת שלי להיות קצת יותר נוכחת בחיים שלי?

אולי זו ההשוואה לאחרים. אולי המחשבה שאהיה מאושרת רק כשמשהו ישתנה. אולי אני כל הזמן ממהרת, מנסה לשלוט במה שיקרה או נאבקת ברגש שאני לא רוצה להרגיש ולפעמים מה שעומד בינינו לבין אושר פנימי נמצא אפילו קרוב יותר: באופן שבו אנחנו מדברים אל עצמנו.

כי אפשר לשחרר הרבה דברים מבחוץ, אבל אם בתוכנו ממשיך לחיות קול ביקורתי שאומר את לא מספיק טובה, שוב נכשלת, היית צריכה להיות אחרת, קשה מאוד להרגיש בבית בתוך עצמנו.

וזה מביא אותי לתרגיל קטן שאני נותנת כבר שנים, ושעובד בדיוק על המקום הזה.

אחד הדברים שיכולים להרחיק אותנו מאושר הוא הביקורת העצמית שלנו. כשאנחנו רגילים לראות בעיקר מה לא עשינו מספיק טוב, מה חסר בנו ובמה שוב אכזבנו את עצמנו, המבט הזה נעשה עם הזמן כמעט אוטומטי.

מחקרים מצביעים על כך שאפשר לעבוד על ביקורת עצמית: מטא־אנליזה של מחקרים מבוקרים מצאה שהתערבויות המבוססות על חמלה עצמית סייעו להפחית ביקורת עצמית. לכן המטרה של התרגיל הבא אינה לשכנע את עצמנו שאנחנו נפלאים או "לחשוב חיובי", אלא לאמן את תשומת הלב לראות גם את מה שאנחנו נוטים לפספס בעצמנו.

בכל ערב, לפני השינה, כתבו על פתק דבר אחד שאתם מעריכים בעצמכם מאותו יום. זה לא חייב להיות הישג גדול. אולי שמתם גבול במקום שבדרך כלל הייתם מרצים. אולי התקשרתם למישהו שהיה זקוק לכם. אולי עבר עליכם יום קשה ובכל זאת המשכתם ואולי פשוט שמתם לב שאתם עייפים והרשיתם לעצמכם לנוח.

שמרו את הפתקים וחזרו אליהם מדי פעם. המטרה אינה להפוך לאדם אחר. היא להתחיל לפגוש בצורה שלמה יותר את האדם שאתם כבר.

אחרי כל השנים שבהן אני עוסקת בשאלה הזאת, אני לא חושבת שאושר הוא יעד שמגיעים אליו ונשארים בו. החיים ממשיכים להשתנות, וגם אנחנו, אבל בתוך כל התנועה הזאת יכול להיבנות משהו יציב יותר. אושר פנימי, בעיניי, הוא היכולת להיות בבית בתוך עצמנו. לא משום שהכול מושלם, אלא משום שאנחנו כבר לא צריכים לחכות שהכול יהיה מושלם כדי להיות בקשר עם עצמנו ועם החיים.

עודכן לאחרונה ב 19.9.2026