“יש לכם חלב סויה” שאלה אימא שלי,
מישירה פניה למלצר?
אבל כל מה שנשמע מסביב זה רחש הסועדים
ונקישות של ספלים ומזלגות ברקע.
היא שאלה שוב, מקווה שהפעם הוא יענה בקול במקום בתנועת ראש.
כן אימא יש להם, הרמתי את מבטי מהטלפון הנייד
ומיד חזרתי לוואטסאפ. בטלפון מצאתי מפלט.
“טוב, אז תביא לי חלב סויה ליד הקפה”,
אמרה אימא שלי ונאנחה.

ידעתי מה היא חושבת שאפילו להזמין במסעדה
היא כבר לא יכולה לבד.
כמעט שנתיים עברו אבל איך אפשר להתרגל למצב?
אימא שלי שנאה את התלות, את חוסר האונים.
את החיים בערפל, היא קראה לזה.
לאבד ראייה בגיל 79 ממחלת ה AMD
זה כמו לרדוף אחר כדור אבוד שמתגלגל במדרון.

הראייה שלה הידרדרה כל כך מהר
והיא סירבה לקבל את העובדה שאין למחלה מרפא.
היא חיפשה פתרונות וטיפולים חדשניים
ובכל פעם שהרופאים אמרו שאין כאלה, נשברה בתוכה עוד חתיכה.

התבוננתי באישה העצובה שמולי, שמביטה סביבה במבט ריק
ולא האמנתי שזאת אימא שלי שהפכה מאישה עצמאית,
מטופחת, לביאה, למישהי אחרת שהתקשיתי להכיר.
הקפדתי לבקר אותה לפחות פעם בשבוע
אבל בכל פעם שביליתי במחיצתה
רק רציתי לברוח, הכאב וחוסר האונים בתוכי ששיקפו את שלה,
היו קשים לי מנשוא. היה לי קשה לראות אותה מדרדרת ועצובה.

היא הושיטה יד לתיק, מצאה את המשקפיים ,
הרכיבה אותם מתאמצת לראות את פני
מבעד לצללית המכוסה בערפל סמיך,
ואז הבינה שהראש שלי קבור בטלפון.

למי את כותבת? שאלה בסקרנות.
ניצלתי את ההזדמנות לתאר את ההכנות
לבר המצווה המתקרבת של הבן הבכור שלי,
סיפרתי על רשימת האורחים, על הקייטרינג הדרוזי,
על קישוט האולם כדי להכניס קצת רוח אופטימית לאווירה,
אימא שלי חייכה חיוך לא משכנע.
ידעתי שעמוק בתוכה, היא לא ממש שמחה
לקראת בר המצווה של הנכד השמיני שלה.
היא כבר שיתפה אותי בחלק מהחששות שלה
על מה היא תלבש כי היא לא יודעת איזה בגדים חגיגיים יש לה בארון
מאז שהעברנו אותה לבית המוגן ועשינו בבגדים שלה מיון.

היא סיפרה לי איך אתמול, אחת החברות בבית האבות, שאלה אותה
אם היא יודעת שהיא אישה יפה ואיך היא, במרירות, ענתה לה
שאין לה מושג איך היא נראית כי היא לא רואה את הפנים שלה במראה.
היא תיארה לי בכאב איך לפני שהיא יוצאת מהבית, היא מנסה לשים אודם
אבל לא יודעת אם דייקה בקו השפתיים, מסתרקת עם היד
ולא רואה אם זה השפיע ואיך השיער נראה.

פעם הייתה בוחרת באופן קבוע את התספורת שבאופנה
מקטלוגים של מעצבים, הקפידה על ענידת תכשיטים מיוחדים,
התלבשה בבגדים מוקפדים ותמיד התאימה צבעים,
התאפרה באיפור עדין ומדויק, התגאתה בציפורניים המטופחות שלה,
שובל של בושם יוקרתי ליווה אותה ושמחת חיים התפרצה ממנה.
לכל מקום שנכנסה היו ראשים מסתובבים אחריה
ואת כל האנשים בעיר היא הכירה.

בניגוד הפוך אלי, אימא שלי הייתה אישיות כובשת,
שאוהבת אנשים והמון אקשן,
כשהיינו הולכות בעיר ביחד, תמיד הכירה את כולם
ועצרה לדבר ואני הייתי שונאת את זה,
רוצה אותה רק לעצמי ומושכת בידה בחוסר סבלנות.

היום, היא אפילו לא יכולה לראות פרצופים של אנשים מוכרים
ולפעמים אם מזהים אותה, ניגשים ולפעמים רק מתבוננים מרחוק,
מהססים אם לגשת ולבסוף מתרחקים,
כדי להימנע מהמפגש הלא נעים, כאילו גם להם כואב לראות אותה ככה.

האוכל הגיע. אימא הושיטה ידה ומיששה את דרכה לכף המרק.
מניתי בקול את הדברים שמונחים במרק: טופו, אטריות, בצל ירוק, נתחי עוף.
המרק היה חם ומנחם. היא התקשה לאסוף את האטריות החלקלקות
והן צנחו והתיזו על הבגדים. “קחי מזלג אימא”, אמרתי. “יהיה לך יותר קל”.
כשהגיע החשבון, אימא שלי הוציאה את הארנק והושיטה אותו לי.
לא היה סיכוי שתוכל לבחור את השטרות הנכונים
ובטח לא לבדוק את החשבון כמו שתמיד אהבה לעשות.

שילמתי וקמנו לעזוב. היא כרכה את ידה לתוך המרפק שלי
ואני שימשתי העיניים שלה.
“כאן מדרגה אימא, כאן יש בכביש סדק, כאן המדרכה שבורה
והשורשים של העץ הרימו אותה, אז שימי לב אימא”,
חיזקתי את אחיזתי והובלתי אותה צעד צעד בזהירות.
אחרי שגידלתי שני בנים והובלתי אותם צעד צעד כשלמדו ללכת,
היה לי טבעי להוביל גם אותה בעיוורונה ובזקנתה, והצער על הצורך במעמד הזה,
אכל אותי ללא הרף מבפנים.
כשהיינו חוזרות לבית האבות, לחדר שלה,
התקשיתי להשאיר אותה מאחור ככה לבד ולחזור לחיים הרגילים שלי.
אבל על מי אני עובדת, מבחינתי, חיים רגילים זה כבר לא היה,
כי למרות שהיא עוד הייתה אז בחיים, לראות אותה ככה מידרדרת,
זה היה לאבד אותה כל פעם מחדש ואת מי שהיא הייתה.

לראות אותה מזדקנת כל כך מהר, השפיע על כל ראיית העולם שלי.
על היחסים ועל הקשר עם הגוף שלי, פתאום ראיתי איך גם הוא מזדקן
ואיך גם אני כבר לא צעירה ופחדים חדשים שאף פעם לא היו שם,
זחלו לאיטם לתוך התודעה שלי.
פתאום חשבתי על זה שילדתי בגיל יחסית מבוגר את בני הראשון
כשהייתי בת 34 ושעד שאראה ממנו נכדים ונינים מי יודע מה יהיה מצבי?
העובדה שיש לי שני בנים ולא בת התחילה להטריד אותי כי כשאהיה אני זקנה,
הרי מן הסתם לא תהייה את אותה האינטימיות ביני לבינם כמו שיש לי כבת עם אימא שלי,
אז איך והאם הם יוכלו להיות שם בשבילי?

ללוות את אימא שלי בשנים האלה שבהם היא הידרדרה, העלה בתוכי את ההבנה,
שהילדה הפנימית הקטנה שבתוכי, כבר חייבת להתבגר כי לא הייתה לה ברירה,
לא היה לה כבר על מי להישען והיא נבהלה כשהיא הבינה שהפכה למבוגר האחראי
והיא בכלל עוד רצתה להישאר קטנה.

היום, כארבעה חודשים לאחר שהיא נפטרה, אני חושבת על הרגעים האלה
שביליתי איתה ואיך למרות כל הכאב הקושי והצער לראות אותה ברגעי ירידתה מגדולתה,
איך הייתי קונה עוד כמה כאלה אם הייתי יכולה.

רוצה לקרוא עוד סיפורים אישיים שלי?

איך כמעט הרגתי את אימא שלי
הרגע שתקשרתי עם הרוח של אבא שלי
איך גילחתי את הראש ויצאתי למסע רוחני
למה תמיד קינאתי באחותי
איך קיבלתי את השם אנאמה
איך חולת שליטה כמוני ילדה באוטו
אהבה עצמית בחדר כושר – אם רוחניקית עגלגלה כמוני יכולה כולן יכולות

בואי נצא ביחד למסע התפתחות אישית משמעותי
ותגלי איך לצמוח ממשבר גיל 40 ולהיות שלמה שלווה ושמחה