הצבת גבולות – למה זה כל כך קשה לנו?

כנשים, הטמיעו בנו לא תמיד במילים, אלא דרך חוויה, את הצורך לשמור על הרמוניה
לרצות אחרים ולהיות בנתינה תמידית, לראות קודם את האחר, ורק אחר כך… אולי… את עצמנו
ואז, כשאנחנו מגיעות לרגע שבו אנחנו רוצות להציב גבול, משהו נעצר, כי הצבת גבולות זה בעצם להגיד:
גם אני חשובה ומשום מה זה מרגיש באופן לא מודע כמובן, כמסוכן.

כילדות, לא קיבלנו כלים להצבת גבולות אלא להיפך, מה שלימדו אותנו זה
להיות ילדות טובות, שקטות, מתחשבות ומרצות אלה הן תכונות מדהימות
לא רק לאחרים (למרות שבעיקר לאחרים) אבל גם אנחנו דרך זה קיבלנו
בעקיפין הרבה הוקרה, הערכה והכרה בכמה אנחנו נדיבות וחשובות
אבל לא לימדו אותנו להיות בנתינה לעצמנו, אז לאט לאט למדנו לוותר
על כל מיני צרכים רגשיים שלנו, לבלוע ולהגיד לעצמנו: "לא נורא
אני יכולה לספוג את זה ולקחת את זה על עצמי, כי אני חזקה ויכולה"
ועם הזמן פשוט התרגלנו לכך שאנחנו מוותרות על עצמנו למען האחרים וככה נוצר דפוס.

כאן נכנסת נקודה עמוקה מאוד שעולה גם מהמחקר
מסתבר שהיכולת להציב גבולות לא קשורה בהכרח לאומץ 
אלא לאופן שבו אנחנו תופסות את עצמנו ואת התפקיד שלנו בעולם.

לפי הגישה התיאורטית של Gerson & Peiss (1985)
גבולות הם לא רק קווים של אופי או אישיות, אלא חלק ממערכת חברתית
ודינמית של גבולות, של משא ומתן ושל תודעה. המשמעות היא שאנחנו
לא רק מציבות גבולות, אלא אנחנו מנהלות משא ומתן עליהם בתוך מערכות יחסים
ולנשים, לרוב, יש פחות כוח מובנה בתוך המערכת הזו.

הצבת גבולות משקפת בצורה ישירה עד כמה אני מרגישה ראויה, עד כמה
אני מרגישה בטוחה ומאמינה שמותר לי ולצערנו אנחנו כנשים חלשות בזה

החדשות הטובות הם שזה לא אופי אלא זה תהליך נרכש ונלמד

היכולת להציב גבולות היא לא תכונה מולדת אלא מיומנות שאפשר ללמוד
ולחזק אותה ובכל גיל יש הזדמנות אמיתית לעשות את זה.

כי עמוק בפנים, יש לנו כנשים אמונה שאם נגיד "לא" אז לא יאהבו אותנו וזה לא מקרי
כי כילדות, הרבה מאיתנו חוו ש: אסרטיביות = חוצפה, כעס = דחייה, גבול = התרחקות
ולכן למדנו באופן לא מודע ולא מילולי שאהבה מגיעה כשאני מתאימה את עצמי לאחרים.

במערכות יחסים קרובות, הפחד אפילו עוד יותר גדל, כי כאן יש לנו את הכי הרבה מה להפסיד
והמחקר תומך בעובדה שלנו כנשים קשה יותר לשים גבולות מאחר ונשים רבות גדלות
עם תודעה שמקשרת בין אהבה לאחריות ולדאגה לאחר ולכן הגבול לא נתפס כמו אצל גברים
כהפרדה, אלא כאיום על הקשר.

בנוסף, מחקרים מראים שנשים נוטות לקחת אחריות על שימור הקשר ולכן הן אלו שיותר
מתקשות "להפר" הרמוניה.

כשמדובר על הצבת גבולות בעבודה, האתגר אפילו גדל.
למה? כי נשים נמצאות לעיתים בתוך מערכת שבה יש להן פחות מרחב תמרון
המחקרים מראים שנשים נוטות להגן יותר על המרחב הביתי ופחות מצליחות
להכניס צרכים אישיים לתוך מרחב העבודה בנוסף, לעיתים יש פחות לגיטימציה
לבקש, לעצור, להציב גבול ולכן נשים רבות פשוט שותקות וממשיכות.

אחת הזירות הכי מורכבות היא דווקא הבית. הצבת גבולות לילדים
נוגעת במקום הכי רגיש שלנו וזה האהבה. הרבה נשים מרגישות
שלשים גבול לילד זה פוגע בו, אבל בפועל, גבול דווקא מאפשר
הרגשה של ביטחון ויציבות ומסגרת בריאה והיום אנחנו יודעים
שילדים זקוקים מבחינה רגשית להחזקה שמתאפשרת לגבול לתת להם
ושהקושי שלנו נובע מכך שהתודעה שלנו כנשים, מקשרת בין נתינה
בלתי נגמרת לבין אהבה.

כשאנחנו לא מצליחות להציב גבולות אנחנו מתעייפות, נשחקות, מתמלאות תסכול
ולעיתים גם כעס וכאן נכנס ממצא מאוד מעניין ממחקר נוסף שרגשות כמו כעס
לא יוצאים סתם, אלא הם מופעלים בתנאים מסוימים.

כלומר אם אנחנו מדחיקות שוב ושוב את עצמנו, מגיע רגע שבו הגוף והנפש
כבר לא יכולים להכיל ואז זה מתפרץ. לפעמים על אחרים ולפעמים פנימה, לתוך שחיקה או עייפות.

לסיכום: הצבת גבולות היא חזרה לעצמך

הצבת גבולות היא לא נגד אחרים אלא בעדך.
היא לא שוברת קשרים אלא בונה קשרים בריאים יותר
והיא לא מרחיקה אהבה אלא מאפשרת אהבה אמיתית
כזו שלא מבוססת על ויתור עצמי.

ואם את מרגישה שזה הזמן שלך… כנראה שזה בדיוק המקום
שבו מתחיל תהליך אמיתי, כזה שבו את לומדת איך להקשיב לעצמך
להרגיש את עצמך ולומר את האמת שלך גם אם היא לא תמיד נוחה לאחרים
אבל היא נכונה לך.

עודכן לאחרונה בתאריך ה 28.3.2026