הצבת גבולות – למה זה כל כך קשה לנו?

כנשים, הטביעו בתוכנו, באופן לא מודע, את הרצון
לשמור על הרמוניה, לרצות את כולם ולראות
קודם את האחר ורק בסוף, אם בכלל, את עצמנו.
אולי בגלל זה, הצבת גבולות כל כך קשה לנו?
כי להציב גבול זה לשים את עצמי במקום הראשון,
או לפחות לשים את עצמי לרגע שם, בחוץ, בצורה כל כך ברורה,
עם האמת שלי, שאולי לא תמיד יהיה נעים לצד השני לשמוע
וזה מפחיד אותנו מאוד.

כילדות, לא קיבלנו כלים לעשות את זה. תמיד לימדו אותנו
להיות ילדות טובות, שקטות, לעזור ולתת לאחרים
ושלא תביני אותי לא נכון, אלה הם תכונות מאוד חשובות
וגם עוזרות לנו להיות אימהות ובנות זוג טובות
אבל קצת פחות עוזרות לנו להיות טובות לעצמנו.
משום מה, על עצמנו התרגלנו לוותר, לחשוב לעצמנו
“נו, מילא, לא נורא” או “אני יכולה לספוג את זה
ולקחת את זה על עצמי, כי אני חזקה ויכולה”

התרגלנו לעמעם את הצרכים שלנו ולהיות קודם כל בשביל אחרים.

ואז, כשזה מגיע לרגע שבו אנחנו באמת רוצות לבטא את האמת שלנו
ולעמוד עליה, או לבקש משהו לעצמנו (חס וחלילה, מה פתאום?!)
אז הרבה פעמים אנחנו נתקעות, לא יודעות איך לעשות את זה
ובעיקר חוששות לפגוע באחרים. בייחוד כשהם לא רגילים שאנחנו
עומדות על שלנו.

אני מלווה נשים כבר מעל ל 20 שנה ורואה עד כמה הצבת גבולות קשה לנו.
עד כמה התכנות הזה עמוק.
אבל אני כאן כדי להגיד שזה לגמרי אפשרי
ולא רק אפשרי, אלא גם לגמרי הכרחי ויפה שעה אחת קודם.
כי אם תמשיכי לוותר על עצמך, על האמת שלך, על הצרכים שלך,
על עצמך, יהיה לזה מחיר מאוד גבוה.
אני בטוחה שאת כבר משלמת את המחיר.
כשאנחנו מוצאות שעדיין, אחרי גיל 40 קשה לנו
להציב גבולות בצורה ברורה ונכונה, כשאנחנו עדיין
חוששות לעמוד על שלנו, חוששות להעציב, לאכזב, לפגוע,
אנחנו מתחילות להבין שאם נמשיך ככה, אנחנו ניגמר

והסביבה, שנוח לה שאנחנו לא אומרות “לא”,
תמשיך “להפיל” עלינו את כל מה שנסכים לקחת,
כל עוד נסכים לקחת אז למה לא?

והם צודקים.
זה לא התפקיד שלהם להציב גבול, אלא שלך.
אם לא תלמדי הצבת גבולות, פשוט לא תדעי לעשות את זה
ותמשיכי “לפרפר” בשביל כל העולם אשתו וילדיו
ובסוף היום תהיי גמורה עם הלשון בחוץ והגוף יתחיל להגיב
ולתבוע את השינוי. ככה זה כשאנחנו מתבגרות, יש קריאה
מהנשמה לדייק, להקשיב, לחזור אלייך הביתה.

הצבת גבולות היא המראה הכנה, ישירה
(והרבה פעמים הכואבת) לביטחון העצמי שלנו.

ככל שהביטחון שלנו חלש, ככה אנחנו חוששות להביע את עצמנו
לבטא את הצרכים שלנו ואת האמת שלנו.
אנחנו חושבות בטעות, שאם נציב גבולות,
לא יקבלו אותנו ולא יאהבו אותנו כמו שאנחנו
מן הסתם, זה יושב על זיכרונות מודעים או לא מודעים מהעבר,
מהזמן שהיינו ילדות. אז שידרו לנו שכדאי לנו להיות ילדות טובות,
לשבת בשקט ולזרום עם מה שקורה ולא רק זה, אלא גם להיות
כל הזמן ולחשוב כל הזמן על אחרים.
אז, לא אפשרו לנו לכעוס ובטח לא להגיד מה מתאים לנו ומה לא,
זה היה נחשב לחוצפה.
אז היו עסוקים בלכפות עלינו את המצב הנתון
ולא הייתה פניות להקשיב לצרכים שלנו.

מהר מאוד הבנו, שאין במשפחה שלנו עם מי לדבר,
שאנחנו צריכות לבלוע את הצפרדע ולעשות מה שאומרים.
אפשר להגיד גם שכבר אז הבנו, שיש מחיר לאסרטיביות
והוא שאנחנו פחות מקבלות אהבה.
שכשאנחנו אסרטיביות, שמות גבולות, כועסות או משדרות
כוח, הקרובים אלינו מתרחקים מאיתנו ואנחנו מרגישות לא אהובות.
והרי אהבה היא הצורך הגדול והעמוק ביותר שנמצא בתוכנו
לאורך כל חיינו ובטח כשאנחנו ילדות..

אז לימדנו את עצמנו לסגור את המקום האסרטיבי ולהפסיק להציב גבולות.

הרי לא יכולנו להסתכן ולאבד את האהבה המועטה שהייתה שם אז בשבילנו
וגם היום, אנחנו משכפלות ומעתיקות את זה למערכות היחסים הקרובות שלנו
האהבה של הקרובים אלינו חשובה לנו יותר מאשר הצרכים שלנו,
עליהם כבר הרי התרגלנו מזמן לוותר.
אז כשבן הזוג, או הילדים, או החברות הקרובות שלנו צריכות משהו
מאיתנו, אנחנו מיד מתגייסות, אפילו אם זה לאוו דווקא הדבר הנכון
לנו באותו הרגע. זה משהו אוטומטי כזה, שקורה עוד לפני שהספקנו
לבדוק עמוק בתוכנו. ואז אנחנו מתגייסות ואולי אח”כ גם לפעמים מתחרטות
ובעיקר מגיעות לתשישות מאוד גדולה שגומרת אותנו ומכבידה עלינו
כי אי שם עמוק בפנים בעצם אנחנו עייפות מלרצות את כל העולם
ואנחנו רוצות לתת לעצמנו גם.

המקום האסרטיבי הזה שלנו, שהיה שם עוד מהילדות
אבל השתיקו אותו אז, נמצא גם היום בתוכנו עמוק בפנים,
מחכה לבשלות ולבגרות שלנו.
מחכה לרגע הזה שבו האני הפנימי המחובר והקשוב,
זה שיודע בדיוק מה נכון לנו,
יעצור את ויגיד:
“לא”! “לא מתאים לי”, “לא נעים לי”, “לא מקובל עלי”
ואז נראה שהשמיים לא נופלים 🙂
ושלא רק שאנחנו נשארות בחיים, אלא שגם מי שאוהב אותנו
לא בורח, לא נבהל, להיפך אולי אפילו מצליח לפרגן?

בשביל זה צריך ביטחון.
אין כמו הזמן הזה של אמצע החיים
הבשל והעמוק בשביל לתרגל הצבת גבולות בצורה אמיתית ונכונה
ולבנות בהדרגה, את היכולת שלנו להציב גבול,
לחזק את הביטחון הפנימי הזה שהולך וגדל בכל פעם שהצלחנו.

רוצה לעשות את זה ביחד איתי?

בואי נצא ביחד למסע התפתחות אישית משמעותי
ותגלי איך לצמוח ממשבר גיל 40 ולהיות שלמה שלווה ושמחה