הגשמת חלומות – איך להגשים חלומות ולהפוך אותם למציאות?

לכולנו יש חלומות. חלקם גדולים ומשני חיים כמו לפתוח עסק עצמאי, לכתוב את הרומן הראשון שלנו, או לעשות שינוי מקצועי משמעותי ואחרים שקטים ואישיים יותר משהו שאנחנו רוצות ליצור, לחוות או לשנות בחיים שלנו. לפעמים אנחנו יודעות בדיוק מה אנחנו רוצות ולפעמים החלום מתחיל רק כתחושה עמומה שמשהו אחר אפשרי עבורנו. אבל בין לחלום לבין להפוך את החלום למציאות יש דרך לעבור והשאלה המעניינת היא מה באמת עוזר לנו לעבור אותה ואיך להגשים את אותם החלומות שמבעבעים בתוכנו.

כשאנחנו ילדים, אנחנו חולמים באופן טבעי ודי תכוף על מה נהיה כשנהיה גדולים ולרגע אחד יכולים לחלום להיות רופאה או טייסת או כבאי או נהג משאית ולרגעים אחרים אנחנו מדענים, רקדנים או זמרים מפורסמים. אנחנו מדמיינים באופן חופשי על מה נהיה כשנגדל, איפה נחיה, מה נעשה ואילו חיים יהיו לנו, בלי שמגבלות המציאות יכנסו לתוך החלומות שלנו ובלי לבדוק מיד אם זה הגיוני, מעשי או אפשרי.

אבל עם השנים משהו משתנה. החיים עצמם נכנסים לתמונה: עבודה, משפחה, כסף, אכזבות, בחירות שכבר עשינו והזמן שעובר. חלקנו גם גדלנו עם מסרים של צניעות, זהירות או הסתפקות במה שיש ולאט לאט אנחנו לומדים למתן ולצמצם גם את הציפיות שלנו מהחיים וגם את החלומות.

עם ההתבגרות אנחנו נחשפים למקרים בהם התאכזבנו מחלום שמאוד רצינו שיתגשם וזה לא קרה. אחרי כמה אכזבות כאלה רק טבעי שנחשוב לעצמנו: בשביל מה בכלל לרצות?

אבל הגשמת חלומות אינה חייבת להיות אמונה תמימה בכך שאם נרצה משהו מספיק חזק הוא פשוט יקרה. בעיניי היא מתחילה דווקא במקום הרבה יותר עמוק ומפוכח: להסכים לזהות מה אנחנו באמת רוצות, לבדוק מה עוצר אותנו ולהתחיל להפוך רצון פנימי לכיוון שאנחנו יכולות לפעול לקראתו.

אז מה באמת עוזר לנו להפוך חלום למשהו שיכול לקבל מקום בחיים שלנו?

לפני שאנחנו שואלות איך להגשים חלומות, כדאי לעצור ולשאול שאלה פשוטה וכל כך בסיסית: מה אני באמת רוצה?

לא תמיד התשובה נמצאת מיד בראש. הראש שלנו מלא במה ש'צריך', במה שאנחנו אמורות לעשות או שאנחנו חושבות שנכון שנעשה, במה שמצופה מאיתנו ובמה שנראה לנו הגיוני ואפשרי. אבל הלב הוא זה שיודע למה אנחנו משתוקקות וכמהות ומה חסר לנו ולפעמים זה נמצא שם ומחכה לרגע שנקשיב לו אפילו שאנחנו לא מצליחות להסביר את זה במילים. זו יכולה להיות כמיהה ליותר חופש, יצירה, אהבה, משמעות, שקט או דרך חיים אחרת, שמופיעה בתחילה רק כתחושה עמומה של "יש בי משהו שרוצה אחרת או רוצה יותר".

לכן הגשמת חלום מתחילה בעיניי בהקשבה לשניהם. גם לראש וגם ללב. הראש הוא זה שעוזר לנו לבדוק, לתכנן ולהפוך את הרצון למשהו מעשי, אבל הלב עוזר לנו לזהות ולדייק לאן אנחנו רוצות ללכת. לא כל כמיהה צריכה מיד להפוך למטרה ולפעמים אנחנו גם לא יודעות עדיין איך היא תיראה במציאות. אפשר להתחיל פשוט מלהקשיב לה ולתת לה בהדרגה מילים וצורה.

שאלי את עצמך: אם לרגע לא היית צריכה להיות הגיונית, לעמוד בציפיות או לדעת מראש איך לבצע את זה, למה הלב שלך היה באמת משתוקק? ומבקש להתקרב?

לפעמים מה שעומד בינינו לבין להגשים את החלום אינו רק המציאות עצמה, אלא גם מה שכבר החלטנו שאפשרי או בלתי אפשרי עבורנו. כל מיני אמונות ומחשבות שמגבילות אותנו כמו:

"אני כבר מבוגרת מדי לעשות שינוי"
"אין לי מספיק כישרון"
"אי אפשר להתפרנס מזה"
"אנשים כמוני לא עושים דברים כאלה"

מעניין שבעולם המחקר על חלומות צלולים קיימת טכניקה שנקראת "בדיקת מציאות": במהלך היום מתרגלים לעצור ולבדוק האם מה שאנחנו חווים הוא חלום או מציאות, מתוך מטרה שההרגל יעבור גם אל תוך החלום ויעזור לנו לזהות שאנחנו חולמים. המחקר בתחום עוסק בחלימה ולא בהגשמת מטרות בחיים, אבל אני אוהבת לקחת ממנו שאלה לחיים עצמם: האם מה שאני תופסת עכשיו כמציאות הוא באמת עובדה, או שזו מסקנה שהתרגלתי להאמין בה?

זה לא אומר שכל מגבלה היא רק בראש שלנו. בוודאי שיש מגבלות אמיתיות של כסף, בריאות, זמן, משפחה ונסיבות חיים. אבל יש הבדל גדול בין מגבלה אמיתית לבין סיפור פנימי שמעולם לא עצרנו לבדוק.

לפני שאת מוותרת על חלום, שאלי את עצמך: מה כאן באמת בלתי אפשרי, ומה פשוט מפחיד, לא מוכר או דורש ממני דרך שעוד לא מצאתי?

דמיון יכול להיות כלי נפלא. כשאנחנו מאפשרות לעצמנו לדמיין את החיים שאנחנו רוצות, אנחנו נותנות צורה למשהו שעד עכשיו היה אולי רק כמיהה. אבל כאן המחקר מציע ממצא קצת מפתיע: רק לדמיין שהחלום כבר התגשם לא בהכרח מקרב אותנו אליו ובמצבים מסוימים הוא אפילו עלול לעשות את ההפך.

הפסיכולוגית גבריאלה אטינגן (Gabriele Oettingen), שחקרה במשך שנים את הקשר בין פנטזיות על העתיד לבין השגת מטרות, מצאה יחד עם Heather Kappes שפנטזיות חיוביות על עתיד אידיאלי יכולות דווקא להפחית את האנרגיה שמניעה אותנו לפעולה. במילים אחרות, כשאנחנו שוקעות בחוויה הנעימה כאילו כבר הגענו ליעד, אנחנו עלולות לקבל חלק מתחושת הסיפוק עכשיו, בלי לעשות את מה שנדרש כדי להגיע לשם במציאות.

זה לא אומר שכדאי להפסיק לחלום או לדמיין. אטינגן מציעה לחבר את החלום אל המציאות באמצעות תהליך שנקרא Mental Contrasting – ניגוד מנטלי. קודם אנחנו מאפשרות לעצמנו לראות את העתיד שאנחנו באמת רוצות ואז שואלות: מה עומד ביני לבין העתיד הזה כרגע?

אם החלום שלי הוא לכתוב ספר, למשל, אני יכולה לדמיין את הספר המוגמר ואת תחושת הסיפוק שתהיה לי. אבל אז אני צריכה לחזור למציאות ולשאול: מה מונע ממני להתחיל לכתוב? חוסר זמן? פחד מביקורת? פרפקציוניזם? חוסר אמונה בעצמי?

דווקא המפגש בין החלום לבין המכשול הופך את הדמיון מפנטזיה נעימה למשהו שיכול להניע שינוי.

אחד הפערים הגדולים בין חלום לבין הגשמה נמצא במקום הפשוט לכאורה אבל בהחלט כזה שיכול לתסכל, שבין "אני רוצה" לבין "אני עושה". אנחנו יכולות לרצות מאוד לכתוב ספר, לפתוח עסק, לשנות מקצוע או להתחיל ליצור, ועדיין למצוא את עצמנו כעבור חודשים ושנים בלי לעשות את הצעד הראשון.

מחקריהם של הפסיכולוגים Peter Gollwitzer ו-Paschal Sheeran מציעים דרך פשוטה לצמצם את הפער הזה. במקום להסתפק בכוונה כללית, הם חקרו תוכניות שנקראות "כוונות יישום" (Implementation Intentions) שבעזרתן אנחנו מחליטות מראש מתי, איפה ואיך נפעל. אחת הצורות המוכרות שלהן היא תוכנית של "אם אז": אם יקרה X, אז אעשה Y.

למשל במקום להגיד "אני רוצה לכתוב ספר" אקבע לעצמי ביומן: "בימי ראשון ורביעי אחרי ארוחת הערב אני סוגרת את הטלפון וכותבת במשך 45 דקות". במקום "יום אחד אפתח עסק משלי": "ביום שישי בבוקר אני מקדישה שעה לבדיקת הצעד הראשון שאני צריכה לעשות".

זה אולי נשמע הרבה פחות קסום מלחלום חלום גדול, אבל כאן בדיוק מתחילה הגשמת חלומות במציאות. החלום נותן לנו כיוון, אבל הצעד הקטן נותן לו מימוש ומקום אמיתי להתגשם בתוך החיים.

האנתרופולוגית Katie Glaskin, שחקרה חלומות, תפיסה ויצירתיות בקרב תרבויות אבוריג'יניות באוסטרליה, מתארת עמדה של "פתיחות תפיסתית" שהיא דרך להיות קשובות יותר למה שמופיע בחוויה ולא למהר לסנן אותו דרך מה שאנחנו כבר יודעות ומכירות. אני אוהבת לתרגם את העמדה הזו למשפט פשוט: "אולי יש כאן משהו"? כלומר, לא למהר לדעת, להחליט או לפסול, אלא להשאיר לרגע מקום למה שעוד לא ברור ועוד לא התגלה ולהישאר פתוחים לאפשרות.

אני אוהבת לקחת את העמדה הזו אל החיים. אמנם לא כל רעיון הוא סימן, לא כל צירוף מקרים דורש פעולה ולא כל חלום צריך להתגשם, אבל לפעמים אנחנו פוסלות מהר מדי משהו חדש רק מפני שהוא עדיין לא מסתדר עם התמונה שכבר בנינו לעצמנו.

רעיון שמופיע פתאום, שיחה שמדליקה בנו משהו, הזדמנות שלא חשבנו עליה או כמיהה שחוזרת שוב ושוב, במקום להחליט מיד "זה לא בשבילי", אפשר לעצור לרגע ולומר: אולי יש כאן משהו?

הגשמה דורשת פעולה.
אבל לפעמים היא מתחילה דווקא ביכולת להשאיר דלת פתוחה מספיק זמן כדי שמשהו חדש יוכל להיכנס.

כשאנחנו נמצאות ליד אנשים שעושים משהו שמעולם לא העזנו לעשות, האפשרות מתחילה להרגיש מוחשית יותר. אנחנו יכולות לקבל מהם המון השראה, ללמוד מהם איך הם התחילו, לראות שגם הם התמודדו עם פחדים, טעויות וחוסר ודאות, לקבל רעיונות שלא היו זמינים לנו קודם ולגלות דרכים מעשיות להתקדם.

ולא פחות חשוב, אנחנו זקוקות גם לאנשים שמאמינים בנו בזמן שאנחנו עדיין לומדות להאמין בעצמנו. חברה שמעודדת, מנטורית שמראה לנו דרך, קבוצה של אנשים שנמצאים בתהליך דומה או אדם שמוכן להקשיב לחלום שלנו בלי מיד להסביר לנו למה הוא לא אפשרי, כל אלה יכולים להפוך את הדרך לפחות בודדה.

לכן כשאת חושבת על חלום שאת רוצה להגשים, אל תשאלי רק "מה אני צריכה לעשות?", אלא גם:
מי האנשים שכדאי לי להתקרב אליהם כדי שהדרך הזו תהיה אפשרית, נתמכת וממשית יותר?

אני רואה את זה בקליניקה שלי באופן מאוד ברור שככל שאנחנו רוצות משהו יותר, כך זה נראה כאילו מתרחק יותר והכאב של החוסר הולך וגובר. כל כך הרבה נשים מתוסכלות מכך שהן לא מצליחות לרזות, למצוא זוגיות, להיכנס להיריון, למצוא עבודה שמכניסה יותר כסף ועוד אינספור דוגמאות לתוצאות שאנחנו רוצות להגשים ולממש ולחלומות שאנחנו רוצות להגשים אבל לא מצליחות.

אז יש גם דרך רוחנית שנותנת זווית נוספת שאני אוהבת להתבונן דרכה לגבי הגשמת חלומות. היא לא מחליפה את כל מה שחשוב בעולם הפיזי הקונקרטי שלנו כמו תכנון, פעולה או התמודדות עם המציאות האמיתית בחיים, אלא מוסיפה לזה רובד נוסף.

לפי התפיסה הזו, כשאנחנו רוצות ליצור משהו חדש בחיינו, אנחנו יכולות לתרגל את התחושה שהוא קרוב ואפשרי עבורנו: לדמיין אותו קורה בפועל, להרגיש איך היינו רוצות להרגיש כשהוא כבר מתממש ולתת לגוף לחוות לרגע את תחושת האפשרות של ה"יש" במקום רק את הכאב של מה שעדיין חסר.

בתפיסות רוחניות מסוימות מתארים את הקשר בינינו לבין המציאות במונחים של תדרים ואנרגיה. ממש כמו שכלב מריח את הפחד שלך למרות שאת מנסה לשדר לו שאת ממש אמיצה וכמו שהילד שלך מבין שאת לא סגורה על עצמך כשאת מנסה לשים לו גבול והוא יודע איך להזיז אותך מהעמדה, כך גם היקום מבין רק את החוויה הרגשית הפנימית העמוקה שלך ולא את מה שאת אומרת במילים או חושבת במחשבה.

חוק הקרבה והסמיכות

בסרטון שהקלטתי בעבר לפני שנים רבות קראתי לזה "חוק הקרבה והסמיכות". הרעיון שככל שאנחנו מצליחות לקרב אלינו בחוויה הפנימית את מה שאנחנו מבקשות ליצור, הוא מפסיק להרגיש כמו משהו ששייך רק לעולם הפנטזיה.

אני מתייחסת לזה היום ככלי רוחני וחווייתי נוסף ולא כחוק מדעי שמבטיח שהיקום יביא לנו את מה שאנחנו רוצות. בעיניי הערך שלו נמצא במקום אחר: הדמיון והחוויה הרגשית יכולים לעזור לנו להתחבר לרצון שלנו, להרחיב את תחושת האפשרות ולפעמים גם למצוא יותר אומץ לפעול בכיוון שלו.