"תגידי, אז מה זה השם הזה אנאמה"? הוא שואל בזמן שמכוון את הציוד של הבדיקה ומרכיב עלי כל מיני אלקטרודות וחיישנים. אני קופאת. קצת מפחד הבדיקה, קצת מהקור של המזגן אבל בעיקר מהשאלה המטרידה הזו שחוזרת אלי בכל פעם, תמיד ברגעים הכי לא נוחים. הפקידה שולחת אלי מבט מתעניין מבעד לערימות הדפים על שולחנה, אני עונה את התשובה האוטומטית, [...]
נכנסתי בשקט לחדר של אבא ביחידת טיפול נמרץ לב ברמב"ם, הבגדים שהבאנו לו אתמול לקראת השחרור, היו זרוקים בצד, כאילו מבשרים את הבאות, התבוננתי בהם, מבלי לדעת אז, שהוא לא ילבש אותם שוב לעולם. המגש של הארוחה היה מונח מיותם לידו על השולחן, לא יכולתי להגיד אם הוא ישן או רק מעורפל מהמורפיום שהוא מקבל, עיניו היו עצומות והוא [...]
מרחוק שמעתי את הקולות של אימי ושל החברות הקרובות שהגיעו לנחם אותה בשבעה, בוקעים מהסלון וחודרים אל שנתי. כבר בוקר אבל לא רציתי להתעורר, משכתי עוד את הזמן וניסיתי לחזור לישון ללא הצלחה. המציאות של לאבד את אבא הייתה קשה מנשוא ולא רציתי להתעורר אליה. הימים הארוכים והמתישים של השבעה הרגישו לי כמו נצח אכזרי ומשתק. שכבתי עוד קצת [...]
הייתי בת עשר. מיד כשנכנסתי בדלת, יכולתי להרגיש את הכבדות הסמיכה באוויר, זה היה כמו לצלול לתוך מרק האפונה עם הקבנוס שאהבתי לאכול. בבית, כמו תמיד, הייתה דממה עמוקה. סימן החיים היחיד הגיע מכיוון הסלון משעון האורלוגין הזקן. היא כרגיל שכבה במיטה בחדר השינה החשוך כשעיניה מכוסות במטפחת. "בטיסטה מייא", המטפחת שלי, היא קראה לה ברומנית. נכנסתי בצעדים מהוססים, [...]
אני נכנסת לאולם, מוכנה לקרב, קרירות המזגן, המוסיקה הקצבית וקולות הנקישה של המשקולות מקבלים את פני בעליצות. כבר שלושה שבועות עברו מאז שהלא יאמן קרה ואני הולכת בקביעות לחדר כושר. הניסיון הקודם שלי, לפני עשר שנים, הסתכם בדלקת בגיד אכילס, בתשלום קבוע שיורד מהאשראי ובהבטחה לעצמי שיותר זה לא יקרה והנה, בכל זאת, אני מוצאת את עצמי שוב כאן. [...]
אחד הדברים שאני פוגשת שוב ושוב בקליניקה הוא הפער המתסכל בין להבין מה אנחנו עושים לבין להצליח לשנות את זה. אנחנו יכולים לדעת שאנחנו מתפרצים מהר מדי ואז מצטערים, נסגרים דווקא כשאנחנו רוצים להתקרב, דוחים שוב ושוב משהו שחשוב לנו או מוצאים את עצמנו חוזרים לאותם סוגים של קשרים ומצבים שכבר הבנו שאינם טובים לנו. לפעמים אנחנו מגיבים לביקורת [...]
מה הדבר הראשון שעולה לך בראש כשאת שומעת "חיים ללא דאגות"? אולי עולה לך תמונה של ישיבה על החוף עם הרגליים למעלה או בערסל המתנדנד בין עצי הקוקוס עם ספר? אולי מיד עולה הספק שזה בכלל אפשרי? והקונוטציה המיידית לכך שמדובר בכאלה שהם לא מחוברים לעולם החומרי של כאן לכאלה שהם "שנטי בנטי", "חיים בלה לה לנד", או אולי [...]
אם יש משהו שאפשר להגיד עלי בוודאות מוחלטת, זה שאני אישה פרקטית עם שתי רגליים על הקרקע. יש שקוראים לזה חיית שליטה וכמו שבעלי יעיד עלי בתקינות פוליטית עדינה, אני אוהבת להיות מתוכננת, לדעת ולהתארגן לכל דבר מראש ולרוב יעסיקו אותי פרטים קטנים ושוליים כשאני מתכננת את הכול עד הפרט האחרון. אני אוהבת לסמן ביומן, שיהיה לי מספיק זמן לחשוב [...]
כעשרים אנשים צובאים על הדלת, כדי שברגע שהיא תיפתח, הם יוכלו לשהות עם אהוביהם את חצי השעה הקצרה המותרת לביקור. המקום שמור נעול וסגור, הדלת, שבמקומות אחרים שקופה, כאן אטומה לגמרי ושום רחש לא נשמע מבפנים. ברגע שהיא נפתחת כולם נבלעים באחת לתוך החדר השקט, הקר והמפחיד. בטיפול נמרץ נשימתי הקולות היחידים שנשמעים בחלל, הם צפצופי מכשירים שמחזיקים אותם [...]
למה קבלה עצמית משפיעה כל כך על האושר שלנו? מחקרים רבים בתחום הפסיכולוגיה מצביעים על קשר ברור בין קבלה עצמית לבין רמות גבוהות יותר של אושר, רווחה נפשית ואיכות חיים. כשאנחנו לומדים לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, בלי להילחם בעצמנו ובלי למדוד את הערך שלנו לפי הצלחות, הישגים או אישורים מבחוץ, משהו עמוק משתנה בחוויה הפנימית שלנו. מתברר [...]
