הבלוג שלי

מרחוק שמעתי את הקולות של אימי ושל החברות הקרובות שהגיעו לנחם אותה בשבעה, בוקעים מהסלון וחודרים אל שנתי. כבר בוקר אבל לא רציתי להתעורר, משכתי עוד את הזמן וניסיתי לחזור לישון ללא הצלחה. המציאות של לאבד את אבא הייתה קשה מנשוא ולא רציתי להתעורר אליה. הימים הארוכים והמתישים של השבעה הרגישו לי כמו נצח אכזרי ומשתק. שכבתי עוד קצת זמן במיטה עם עיניים סגורות, אבל המודעות שלי הייתה כבר לגמרי בהירה וערנית כשזה קרה. פתאום אבא שלי שנפטר רק יומיים לפני זה, הופיע מעלי, מרחף למעלה מעל למיטתי. הוא לא נשא את דמותו הרגילה, אלא הופיע כענן של נוכחות, בלי גוף, זיהיתי אותו מיד והיה לי ברור שזה הוא ודיברנו בטלפתיה בלי מילים. "אבא, מה אתה עושה כאן, הרי אתה בכלל מת" שאלתי אותו בשפה הטלפתית המוזרה שלא ידעתי שאני יכולה לדבר אותה, אבל [...]

הייתי בת עשר. מיד כשנכנסתי בדלת, יכולתי להרגיש את הכבדות הסמיכה באוויר, זה היה כמו לצלול לתוך מרק האפונה עם הקבנוס שאהבתי לאכול. בבית, כמו תמיד, הייתה דממה עמוקה. סימן החיים היחיד הגיע מכיוון הסלון משעון האורלוגין הזקן. היא כרגיל שכבה במיטה בחדר השינה החשוך כשעיניה מכוסות במטפחת. "בטיסטה מייא", המטפחת שלי, היא קראה לה ברומנית. נכנסתי בצעדים מהוססים, התיישבתי על המיטה לצידה. ביד מקומטת ומשורטטת במפה של וורידים בולטים, היא הרימה את הפינה השמאלית של המטפחת והציצה עלי לשנייה עינה הכחולה אטומה וריקה מיד שוב נעצמה ואז נאנחה. למרות שזה היה ענן העצב של סבתא שלי, נתתי לו לעטוף אותי ושאפתי אותו פנימה כאילו הוא שלי. היא הצביעה בידה על המגירה שלצידה. "תני לי את התרופה" ביקשה בקול ענות חלושה. המגירה נפתחה בחריקה קלה ואני גיששתי למצוא את הנכונה מבין עשרות הקופסאות שהיא [...]

אם יש משהו שאפשר להגיד עלי בוודאות מוחלטת, זה שאני אישה פרקטית עם שתי רגליים על הקרקע. יש שקוראים לזה חיית שליטה וכמו שבעלי יעיד עלי בתקינות פוליטית עדינה, אני אוהבת להיות מתוכננת, לדעת ולהתארגן לכל דבר מראש ולרוב יעסיקו אותי פרטים קטנים ושוליים כשאני מתכננת את הכול עד הפרט האחרון. אני אוהבת לסמן ביומן, שיהיה לי מספיק זמן לחשוב על כל מהלך ולהתכונן אליו פיזית רגשית ואנרגטית.   אם יש משהו שאני שונאת ושממש מלחיץ אותי זה הפתעות, אז תזכרו את זה לפני שאתם חושבים להפתיע אותי עם נסיעה או עם סוף שבוע. אבל כמו שכולנו יודעים, החיים תמיד מפתיעים וכשאתה חולה שליטה מוצהר, החיים נהנים להפתיע אותך אפילו עוד יותר, במן הומור שחור שכזה. באותו היום, יום הלידה של בני השני, זה קרה לי שוב. אין כמו לידה להוציא אישה מדפוס השליטה. אחרי [...]