הייתי בת עשר. מיד כשנכנסתי בדלת, יכולתי להרגיש את הכבדות הסמיכה באוויר,
זה היה כמו לצלול לתוך מרק האפונה עם הקבנוס שאהבתי לאכול.
בבית, כמו תמיד, הייתה דממה עמוקה.
סימן החיים היחיד הגיע מכיוון הסלון משעון האורלוגין הזקן.
היא כרגיל שכבה במיטה בחדר השינה החשוך כשעיניה מכוסות במטפחת.
“בטיסטה מייא”, המטפחת שלי, היא קראה לה ברומנית.
נכנסתי בצעדים מהוססים, התיישבתי על המיטה לצידה.
ביד מקומטת ומשורטטת במפה של וורידים בולטים,
היא הרימה את הפינה השמאלית של המטפחת
והציצה עלי לשנייה עינה הכחולה אטומה וריקה מיד שוב נעצמה ואז נאנחה.
למרות שזה היה ענן העצב של סבתא שלי,
נתתי לו לעטוף אותי ושאפתי אותו פנימה כאילו הוא שלי.
היא הצביעה בידה על המגירה שלצידה. “תני לי את התרופה”
ביקשה בקול ענות חלושה.
המגירה נפתחה בחריקה קלה ואני גיששתי למצוא את הנכונה
מבין עשרות הקופסאות שהיא מעולם לא הייתה באמת צריכה,
אבל נתנו לה תחושה של בטחון ובעיקר תירוץ לשכב במיטה.
ישבתי לצידה בשתיקה. לא ידעתי מה לעשות ואיך לדבר איתה.
כבר אז הבנתי, אפילו אם זה היה בתת המודע,
שאם לא אהיה שם לצידה, היא תישאר עם כל זה לגמרי לבדה,
אז פשוט הייתי שם, ככה איתה ובשבילה, בתוך השבר שלה.
הימים חלפו, האורלוגין דיבר ואנחנו היינו יחד בשתיקה.
היו פעמים שאני סיפרתי משהו ואז הפסקתי,
פעמים אחרות היא שאלה משהו ואני עניתי.
בפעמים שהיא הייתה מצליחה לקום ולהכין לי ארוחה,
הטעם שלה היה טפל כמו שהיא הרגישה את הטעם של החיים שלה.
לא הבנתי אז, מה לא בסדר בסבתא שלי ולמה היא לא כמו כל האחרות.
לא הבנתי למה אף אחד ושום דבר לא הצליח לעזור לה.
אז עוד לא הבנתי, שהיא כנראה לא כל כך רצתה לחיות,
שהחיים היו לה לעול אבל לא היה לה את היכולת לעזוב.
כילדה, כשישבתי למרגלותיה בלי מילים, בשעות הקשות,
ספגתי לתוכי כל מיני אמונות ותפיסות שהחיים קשים
ושלא באנו לכאן כדי ליהנות,
שאין על מה לשמוח ושבאנו לכאן רק כדי לשרוד.
העצב שלה הפך לשלי ואני נשאתי אותו בתוכי כמו אות קין לדורות.
היום, אני צריכה מחדש ללמד את עצמי, את מה שלא למדתי מסבתא שלי.
מה זה אומר להיות פשוט ילדה, צוחקת, קלילה ושמחה,
בלי להיות בתפקיד האחראית השומרת ולנסות בלי הרף להציל אותה.
היום אני לומדת איך זה מרגיש שמותר לי לשמוח
ושהגעתי לכאן גם בכדי ליהנות.
התהליך הזה הוא חדש לי ושובר את כל המוסכמות המשפחתיות.
פתאום מצאתי את עצמי היום, על נדנדה בגן השעשועים,
מרשה לילדה הפנימית שבתוכי פשוט לשחק במשחקים.
הרגשתי איך השמש מזינה אותי, איך הרוח מלטפת לי את השערות,
לוחשת לי שהכול בסדר ושמותר לי ליהנות
והופכת לרגעים ספורים לילדה שבעצם אף פעם לא הרשיתי לעצמי להיות.
היום לראשונה הרגשתי שזה בסדר להרגיש קלילה וחסרת דאגות,
שמותר שהעצב הזה יחזור למקום שלו בתוך הקירות.
רוצה לקרוא עוד סיפורים אישיים על טרנספורמציה רוחנית?
איך גילחתי את הראש ויצאתי למסע הרוחני שלי?
הרגע שתיקשרתי עם הרוח של אבא שלי
למה תמיד קינאתי באחותי?
איך כמעט והרגתי את אימא שלי
למה תמיד שנאתי את השם שלי?
העצב בקירות של סבתא שלי
השאר תגובה