נכנסתי בשקט לחדר של אבא ביחידת טיפול נמרץ לב ברמב"ם,
הבגדים שהבאנו לו אתמול לקראת השחרור, היו זרוקים בצד,
כאילו מבשרים את הבאות, התבוננתי בהם,
מבלי לדעת אז, שהוא לא ילבש אותם שוב לעולם.
המגש של הארוחה היה מונח מיותם לידו על השולחן, לא יכולתי להגיד אם הוא ישן
או רק מעורפל מהמורפיום שהוא מקבל, עיניו היו עצומות והוא נראה היה סובל.
התיישבתי בשקט כדי שלא להפריע לו, עדיין לא מעכלת את רוע הגזירה.
רק אתמול הוא היה כבר אמור להשתחרר הביתה,
אחרי עשרה ימים של התאוששות מהתקף הלב הפתאומי ומהצנתור
והכול היה נראה כבר כל כך אפשרי, אבל התקף לב אכזרי נוסף,
בעורק הראשי של הלב,הפתיע בלילה
ועכשיו נותר רק לחכות ולראות אם הוא יתאושש.

זה לא היה נראה טוב, התיישבתי לידו נאנחת
ולרגע אחד עצרתי בתוך הטירוף של השבוע האחרון,
טירוף שהתחיל מהרגע שבו קיבלתי את הטלפון הבהול
לדירה של חברה בתל אביב,שם גרתי זמנית,
והתכוננתי לנסיעה שלי למזרח הרחוק והמשיך ברצף של שינה טרופה ודאגה,
עם הפסקה קלה של תקווה, אתמול, כשהיה נראה שהוא כבר יוצא הביתה.
הרגשתי תלושה, אבודה והחרדה לפתה את גרוני.

לפני כחודש עזבתי את כול מה שהיה מוכר וידוע בחיים שלי:
העבודה בהייטק, המשכורת הקבועה,
הדירה השכורה ורכשתי כרטיס כיוון אחד ללא הגבלת זמן למזרח הרחוק
במטרה לצאת אל הלא נודע במסע של חיפוש עצמי פנימי וחיצוני.
לא דמיינתי שיותר לא נודע מזה יכול להיות. החיים נעצרו כשקיבלתי את ההודעה.
לא ידעתי אז, שמאותו הרגע החיים שלי לגמרי ישתנו ויקבלו תפנית חדה.

נשמעה אנחה וניסיון לשנות תנוחה, עדיין בעיניים עצומות, אבא שלי החזק והכל יכול,
סבל קשות ולא מצא לעצמו מקום, למרות משככי הכאבים הכבדים.
נעמדתי לידו מנסה להקל, לדחוף עוד כרית, להעלות ולהוריד את המיטה,
להחזיק את ידו, לעסות את רגליו הכחולות, אבל כלום לא עזר.
חוסר אונים עמוק השתלט עלי ועל האיש החזק בן ה 65 שהכרתי שכבר לא היה שם.

אני לא יודעת את מי ניסיתי לעודד יותר, אותו או אותי כשאמרתי לו שהכול בסדר
ושהוא בטוח יחלים ושהוא מקבל טיפול טוב ומסור ושרק יחזיק מעמד
והוא עיוות את פניו, מרגיש עמוק בתוכו שזאת לא האמת,
כאילו יודע מה טומן לו גורלו.
סירבתי להאמין שאני הולכת לאבד את אבא שלי
כשאני רק בת עשרים ושש והוא רק בן שישים וחמש
והחיים במעין בדיחה קוסמית לא מצחיקה הביאו אותי עם הגורל לפגישה.
אחרי כמה ימים של מאבק, סבל, סיבוכים של אי ספיקת כליות ושל מים בריאות,
הלב של אבא שלי וויתר והגוף שלו נכנע.

אני הייתי זו שעניתי לשיחה המקפיאה בחמש וחצי בבוקר
כשכולנו מתארגנים ומתכוננים לירידה הרגילה בשעת הביקורים,
"המצב קשה, עליכם להגיע מיד" אמרה האישה בצד השני של השפורפרת
שנטרקה ביחד עם הלב שלי.
כשהגענו הוא כבר לא היה בין החיים. נתנו לנו להיכנס לחדר כדי להיפרד
אבל אני לא יכולתי אליו להתקרב, אני את הפרידה שלי בכלל לא עשיתי
ועוד ייקח לי שנים רבות בכלל להיפרד.

הסתכלתי על הגוף המעונה השוכב על המיטה מרחוק
זה כבר לא אבא שלי זאת רק הקליפה ואבא היקר שלי איפה הוא נמצא?
שנים התעניתי שלא יכולתי לעזור לאבא בשום צורה ולמרות שזה לא הגיוני,
האשמתי את עצמי, הרגשתי שלא הספקתי להיפרד ושהכול בינינו נשאר פתוח,
למרות שהשכל מבין שהמוות הוא הדבר היחיד שבאמת בחיים האלה בטוח.

רוצה לקרוא עוד סיפורים על טרנספורמציה רוחנית?

העצב בקירות של סבתא שלי
לאבד את אימא
איך קיבלתי את השם אנאמה
איך כמעט הרגתי את אימא שלי
הרגע שתקשרתי עם הרוח של אבא שלי
למה תמיד שנאתי את השם שלי

בואי נצא ביחד למסע התפתחות אישית משמעותי
ותגלי איך לצמוח ממשבר גיל 40 ולהיות שלמה שלווה ושמחה

בואי, עכשיו הזמן שלך