כעשרים אנשים צובאים על הדלת, כדי שברגע שהיא תיפתח,
הם יוכלו לשהות עם אהוביהם
את חצי השעה הקצרה המותרת לביקור.
המקום שמור נעול וסגור, הדלת, שבמקומות אחרים שקופה,
כאן אטומה לגמרי ושום רחש לא נשמע מבפנים.
ברגע שהיא נפתחת כולם נבלעים באחת לתוך החדר השקט, הקר והמפחיד.

בטיפול נמרץ נשימתי הקולות היחידים שנשמעים בחלל,
הם צפצופי מכשירים שמחזיקים אותם בחיים.
בחלל החדר מפוזרות במרחק של כמטר אחת מהשנייה
מיטות עמוסות מכשירים
ובהן מוטלות גופות מונשמות ורובם מורדמות.

האחיות שקטות, קרות ויעילות, עונות לשאלות בנימוס מרוחק
ואני חושבת לעצמי בציניות, שקל להם לטפל בחולים שלא דורשים,
מתלוננים או מביעים דעה וחושבת על אימא שלי
ועל איך שבכל מקום היא אהובה ועל איך שמעולם היא לא הייתה דורשת
ואת כל אחד הייתה כובשת בחיוכה ובעדינותה
עד שאנשים אהבו לתת לה שירות ולטפל בה,
אני תוהה אם הם רואים את הייחוד שלה
או שעבורם היא עוד גופה שעוברת כאן לתקופה קצרה,
מגנים על עצמם שלא להינגע בטרגדיה האישית של המשפחה.

אני מתבוננת בגוף של אימא שלי, שהיה עד אתמול כל כך פעיל,
עיניה עצומות ורק החזה עולה ויורד בקושי רב, אני מלטפת את ראשה
והיא בכלל לא מודעת לזה שאני שם,
המכשיר שמעליה מראה את פעימות ליבה הרגועות
וכמה היא קודחת מחום. אחותי ליד דלפק האחיות,
מנסה לדלות כל מידע, אבל הן רק מוסרות,
שהחום הוא רגיל במקרה של דימום מוחי תת עכבישי
כתוצאה מחבלת ראש כל כך קשה
ושעכשיו היא בידי אלוהים ושהזמן יגיד
ובכלל אין לזה טיפול, כל מה שהם יכולים לעשות
זה לתת לה את כל התנאים להתאושש ולחכות.

אני מנסה להחזיק אבל הדמעות זולגות מעצמן.
המילים של האחות מהדהדות בתוכי
ועד כמה שביום יום אני מתורגלת בחשיבה חיובית
ובשיחות עם אלוהים, עכשיו במוח שלה יש דימום פנימי
ובשלי ערבוביה של מתח ופאניקה ביחד עם צפצוף מכשירים,
קושי להאמין ואימא אחת שאינה בהכרה.

יום קודם, קיבלתי טלפון בהול משכנה, שמצאה אותה בחניון הבניין,
שאימי נפלה על מדרגה במדרכה, פתחה את הראש,
שברה את ארובת העין ואת האף.
כשהגיעה למיון, עוד הייתה בהכרה, אבל כשניסתה לדבר,
יצאו לה מלמולים בשפה לא ברורה.

עכשיו, צפצוף מכשירים חד מחזיר אותי שוב לצד מיטתה
בטיפול נמרץ נשימתי, היום היא כבר כמעט ללא הכרה.
אני אוחזת בתרופה ההומאופטית שהגנבתי בסודיות פנימה.
אם היו מוצאים אותה עלי, היו מגרשים אותי מיד.
כל גופי דרוך ומתוח. אני ממתינה לרגע שהאחיות יהיו
עסוקות עם מטופלים אחרים,
אחותי מסתירה אותי בגופה מהתצפית שלהם בעמדה,
אני מבינה שאם אני לא עושה את זה עכשיו זה יהיה אבוד.
הרופא ההומאופט אמר שזה צריך להיות כמה שיותר קרוב
לאירוע החבלה כדי שזה ישפיע.
בחזה שלי דוהרים עשרות סוסי פרא
והנשימות שלי קצובות כמו ספורטאי רוסי בכושר קרבי.
אני דוחפת לפה של אימא כמה כדורים קטנטים
ומוודאת שהם מונחים מתחת ללשון כמו שהוא אמר
ובהתחלה נרגעת טיפה, הנה זה עבר והם לא ראו אותי,
אבל אחרי כמה דקות ארוכות,
ממש לפני תום הביקור, אימא שלי מתחילה לעשות קולות של חנק
ולהעלות קצף מהפה.

אני היסטרית, חוששת שהכדורים הקטנים לא נמסו
ונכנסו לה לגרון וחונקים אותה.
אני צועקת לאחיות בהיסטריה שיגיעו לבדוק מה קורה איתה.
הן מזיזות אותי הצידה, בודקות את המכשירים.
"היא נחנקת" אני צועקת והן שוללות את האבחנה שלי חריפות,
מאחר והיא לא מקבלת כלום, אז אין שום סכנה של חנק
ובמוח שלי מתרוצצת עכשיו רק המחשבה שהרגתי את אימא שלי.

אסור לי להגיד שנתתי לה משהו, כי יעצרו אותי על רצח בכוונה תחילה
ויהיו בטוחים שזה בגלל שאני רוצה את הירושה.
אני נאבקת בין הדאגה לשלומה והרצון להתוודות על הסכנה,
לבין הפאניקה שישימו אותי בכלא לכל החיים ואחותי בהיסטריה מולי,
נועצת בי מבטי שטנה מהולים בחרדה שקטה.

האחיות ששונאות את הפאניקה שאני מפזרת
שמרעידה את השקט המתכתי במקום,
מרחיקות אותנו מהמיטה, ממילא זמן הביקור הסתיים
אז אתן חייבות עכשיו לצאת.
הכול בסדר אנחנו נטפל בה, דוחפות אותנו באסרטיביות נוקשה
אל מחוץ למחלקה.

הדלתות נסגרות. זהו, בשבילי הכול נגמר, אני רצחתי את אימא שלי
ואין לי שום דרך לדעת מה קרה ואם היא שרדה.
אני מתמוטטת על הרצפה ובוכה.
הרגתי את אימא שלי ואיך אני אחיה עם העובדה?
באותו הרגע אני רוצה למות ביחד איתה.
אשמה סמיכה עוטפת אותי יחד עם חרדה מעיקה וכבדה.
אני מתפרקת כמו בובת חרסינה שמטיחים ברצפה, אישי אוסף
את השברים ואני עליו מרוחה בלי טיפת כוח לגייס החזקה.

ההומאופט מרגיע אותי ואומר שאין סיכוי שהכדורים לא נמסו
ושבשום אופן אין בזה סכנה,
אבל המילים שלו חולפות לי מעל לראש ועדיין אני בטוחה שהרגתי אותה.

השקט הטלפוני לאורך הלילה מרגיע אותי שאולי יש סיכוי שכלום לא קרה.
שבע בבוקר אני מתייצבת שוב עם אחותי מול הדלת הנעולה, כשהיא נפתחת,
אנחנו נכנסות הלב שלי רועד מרוב חרדה.
על המיטה, אימא שלי שוכבת, בעיניים פקוחות לרווחה,
החום ירד והיא מדברת עברית לגמרי תקינה,
היא מבינה אותנו ואנחנו אותה ולא רק זה,
היא גם זוכרת בדיוק מה קרה והיא לגמרי צלולה ומבינה.
דמעות של מתח מהולות בשמחה שוטפות את הפנים שלי ללא הפסקה.
הקלה כל כך גדולה והודיה לאותה התרופה.

עד היום, למרות שכבר עבר מאז המקרה הזה זמן רב,
ולמרות שאימא שלי אחר כך החלימה וחייתה עוד שנה שלמה,
לפעמים אני מתעוררת מזיעה מחרדה שבעצם אולי אני זאת שהרגתי אותה.

רוצה לקרוא עוד סיפורים על טרנספורמציה רוחנית?
איך גילחתי את הראש ויצאתי למסע הרוחני שלי?
איך קיבלתי את השם אנאמה?
למה תמיד שנאתי את השם שלי?
העצב בקירות של סבתא שלי
הרגע שתיקשרתי עם הרוח של אבא שלי
למה תמיד קינאתי באחותי?

בואי נצא ביחד למסע התפתחות אישית משמעותי
ותגלי איך לצמוח ממשבר גיל 40 ולהיות שלמה שלווה ושמחה

בואי, עכשיו הזמן שלך