מסע רוחני - איך עזבתי הכול ויצאתי לחפש את עצמי

התכווצתי כשהמכונה עברה על ראשי רוטטת ומזמזמת,
המגע שלה בקרקפת היה קר ונוקשה.
לא העזתי לפתוח את העיניים ולהסתכל במראה.
הבחנתי שאני בקושי נושמת, מכאן כבר אין דרך חזרה.
עזבתי קריירה, דירה, אכסנתי את כול חפצי במחסן,
כל מה שנשאר איתי באותה נקודת זמן היה תרמיל גב,
קצת כסף וכרטיס כיוון אחד לקטמנדו שבנפאל.

הייתי בת 26 אחרי תואר ראשון וקריירה משגשגת
כעוזרת למנהלת משאבי אנוש בחברת גילת רשתות לוויין,
כולם סביבי התחתנו, ילדו, בנו עתיד
ואני בחרתי לעזוב הכול ולצאת אל הלא ידוע, לזמן בלתי מוגבל,
למסע חיפוש עצמי.

מה שפעל אז מתוכי היה מנגנון הישרדות קדום שהבין שאם אשאר,
אבלע לתוך בור שחור עמוק ואינסופי של דיכאון
ואחיה לצד החיים, כמו הסבתות שלי.
חשבתי שחייב להיות משהו טוב יותר
שמחכה אי שם בשבילי ונשבעתי לחפש אותו.

שלושה חודשים קודם איבדתי בפתאומיות את אבא שלי
שנפטר מהתקף לב וכשישבנו עליו שבעה,
הרוח שלו התגלתה אליי בתיקשור וככה יצא
כמו במעין בדיחה קוסמית הזויה,
שדווקא האיש האתאיסט המושלם, אבא שלי,
חיבר אותי לעולם הרוח
ודחף אותי לצאת ולחפש תשובות במזרח הרחוק, מעוז הרוחניות.

עם כל קווצת שיער חומה, חלקה, ארוכה ומשיית
שנפלה על רצפת המספרה בשינקין בתל אביב,
יום לפני הנסיעה שלי,
נשרה עוד פיסה של מי שהייתי פעם:
זהירה, מתוכננת, שכלתנית, הולכת בתלם, מרצה,
הילדה הטובה ממרכז הכרמל בחיפה
ובהדרגה והתגלתה ה”אני” החדשה: האמיצה, הנועזת,
המשחררת, המחפשת, הקופצת אל הלא נודע,
זו שהולכת אחרי הלב, זה, שאז במספרה, רעד,
פעימות של פחד והתרגשות שהכתיבו לו את הקצב החדש שלו.
גם אני וגם האנשים סביבי לא הבינו
איך אני עוזבת קריירה מובטחת ומאיפה האומץ הזה לנסוע לגמרי לבד
ובטח שאף אחד לא הבין מאיפה הדחף המוזר הזה לגלח את הראש.
רק חודש אחר כך, במנזר הבודהיסטי בנפאל,
הבנתי שבתרבות שלהם, גילוח הראש,
מסמל גם אבל וגם יציאה למסע רוחני.

בשבילי זה היה דחף בלתי נשלט, למות למי שהייתי
ולהיוולד שוב מחדש לאני חדשה, אחרת ומשודרגת, שעוד לא הכרתי.
כבר לשדה התעופה התעקשתי לנסוע לבדי במעין התרסה לדמות הישנה,
זו שחיה בבועה.
הבנתי שכדי שאוכל לעוף, אני חייבת לנתק את חבל הטבור.
כשעזבנו את הקרקע והגלגלים נכנסו פנימה לבטן המטוס,
הבטן שלי התהפכה ביחד איתם.
זה היה הרגע שכל זה הפך להיות אמיתי ומאותה השנייה
התמקדתי רק במה שעתיד לבוא
עם הרבה מתח ודאגה.

נחתתי. השעה הייתה אחת בלילה.
במונית משדה התעופה לעיר קטמנדו
הדאגה הפכה לחרדה אמיתית ונוכחת,
שהזדחלה ועלתה במעלה עמוד השדרה.
לא היה לי מושג אפילו איפה אשן הלילה.
ידעתי שעלי להגיע לרחוב שבו יש את המלונות לתרמילאים
ואת שם הרחוב אמרתי לנהג המונית, שלקח לו זמן להבין
את השם של הרחוב במבטא הישראלי הלא מוכר שלי.

כשהמונית זינקה אל תוך הלילה, הבנתי שרגע זה, אני תלויה בו לחלוטין
ושאם הוא רוצה הוא יכול גם לקחת אותי
לשדה נטוש ולשדוד אותי אבל הדחקתי מיד את המחשבה
והתבוננתי מחלון המונית בהשתאות.
הכול נראה שונה ומוזר להחריד.
המונית הקיאה אותי מתוכה ברחוב, שלמרות השעה,
המה באנשים ובתנועה וזה קיבל את פני עם ריחות מוזרים,
פרצופים מלאי קמטים, חיוכים חסרי שיניים, מבטים ננעצים,
קבצנים שהושיטו לעברי ידיים ואחזו בי בבגדים,

הפאניקה שבתוכי התגברה, הרגשתי מסוחררת.
התחלתי לצעוד לכיוון המלון הראשון שראיתי ונכנסתי אל הקבלה.
ריח של קטורת קיבל את פני ואישה מנומנמת הרימה את מבטה מעל לדלפק באדישות.
בפנים המולת הרחוב התעמעמה וחזרתי לנשום.
החדר הפשוט והנזירי, זרזיף המים במקלחת, המיטה הקשה,
כל אלה הפכו את המציאות החדשה לברורה וחשופה.
דמעות החלו לזלוג על לחיי מבלי שליטה.
צללתי לשינה קצרה וטרופה שהופרעה מגרגור הבטן הרעבה
שבלית ברירה דחפה אותי לצאת שוב לרחוב,
שבאור היום נראה קצת פחות מאיים.
צעדתי ברחוב מכווצת, מניחה את ידי על חגורת הכסף
שמתחת לבגדים בניסיון לשאוב ממנה מעט בטחון,
התמקדתי במשימה אחת פשוטה,
למצוא משהו שיהיה בטוח לאכול.
כולם הזהירו אותי לגבי האוכל והשתייה וככה,

מצוידת בכדורים לטיהור מים ובהוראות מה מותר ומה אסור לאכול,
התיישבתי להזמין, מנסה לפרש את האנגלית העילגת שבתפריט
ולנחש מה יהיו טעמם של הדברים המוזרים.
התבוננתי בשולחנות האחרים ושמחתי למצוא בהם עוד אנשים מערביים.
לבסוף הצבעתי על מנת דייסה מתקתקה שראיתי אצל השכן
מבלי לומר מילה עם חיוך מאולץ למלצר
ותקווה סמויה שכל הארוחה הזו תעבור בצורה חלקה.
כנראה ששידרתי את המצוקה שלי בצורה כל כך ברורה
שהשכן שמתברר שהיה ניוזילנדי,
קלט אותי בשנייה, ניגש אלי, התיישב לידי והרגיע אותי,
שכל אחד שמגיע לכאן עובר את הלם התרבות הזה
ושבעוד ממש קצת אני כבר אתרגל וכל זה יהיה לי ממש נחמד.
השיחה והמתקתקות של הדייסה ניחמו אותי ורסיסים של תקווה הציפו מבעד לאימה.

כך את הימים הראשונים שלי בנפאל עשיתי ביחד איתו ועם החברה שלו.
הם היו טיילים ותיקים, רגועים, נינוחים, שלוים ובטוחים.
אני צעדתי אחריהם ברחובות נפאל
מתרגלת לאיטי לזוהמה, לריחות, לצפיפות ולמציאות החדשה,
לתנאי המחייה, ובמהרה, מצאתי את עצמי נוסעת לבד באוטובוסים מקומיים
מתחככת בלי חשש באנשים, אוכלת כל דבר גם מדוכנים ברחוב,
מגיעה למנזרים רוחניים ומשתנה מבפנים.

בהדרגה, כל מה שאחזתי בו מהחיים הקודמים שלי הלך והשתנה.
כל תא שלי ספג את ההוויה החדשה וניקה מתוכי את זו הישנה.