מרחוק שמעתי את הקולות של אימי
ושל החברות הקרובות שהגיעו לנחם אותה בשבעה,
בוקעים מהסלון וחודרים אל שנתי.
כבר בוקר אבל לא רציתי להתעורר,
משכתי עוד את הזמן וניסיתי לחזור לישון ללא הצלחה.

המציאות של לאבד את אבא הייתה קשה מנשוא ולא רציתי להתעורר אליה.
הימים הארוכים והמתישים של השבעה הרגישו לי כמו נצח אכזרי ומשתק.
שכבתי עוד קצת זמן במיטה עם עיניים סגורות, אבל המודעות שלי
הייתה כבר לגמרי בהירה וערנית כשזה קרה.

פתאום אבא שלי שנפטר רק יומיים לפני זה, הופיע מעלי,
מרחף למעלה מעל למיטתי.
הוא לא נשא את דמותו הרגילה, אלא הופיע כענן של נוכחות, בלי גוף,
זיהיתי אותו מיד והיה לי ברור שזה הוא ודיברנו בטלפתיה בלי מילים.
"אבא, מה אתה עושה כאן, הרי אתה בכלל מת" שאלתי אותו בשפה הטלפתית המוזרה
שלא ידעתי שאני יכולה לדבר אותה, אבל אז זה פשוט קרה לי בטבעיות,
כאילו זה הגיוני לשאול אותו את השאלה הזו
ובכלל, למה לא יכולתי לחשוב על משפט פתיחה יותר עוצמתי ופחות טיפשי?!
היה נדמה שבחזי, הלב עוצר מלכת, כמעט כמו ששלו עצר כשהוא נפטר,
נשימתי נעתקה ולא האמנתי למה שקרה, אבל הכול קרה כל כך מהר,
שלא היה לי אפילו רגע לתהות על מוזרות הדבר ויחד עם זאת לא היה בי שום פחד
ורק געגוע עמוק לשמוע אותו ולהיות איתו שוב אפילו רק לרגע אחד.
הוא ענה לי "אני רוצה לראות מה קורה כאן" ומיד, בצורה כמעט טבעית
ובמהירות השייכת רק לאלה שנמצאים בצורה שאינה גשמית,
הוא לקח אותי יחד איתו.
כמובן שבממד הפיזי, הגוף שלי נשאר שכוב במיטה עם עיניים עצומות
אבל בממד הרוחני, כשאחזתי בידו הוירטואלית,
הוא פשוט לקח אותי ואני נישאתי איתו ושנינו עברנו
בריחוף קליל במהירות האור אל הסלון,
התבוננו ביחד על המתרחש שם ממעוף הציפור.

כשהיינו למעלה קרובים לתקרה, ראיתי באופן ברור וצלול את אימי
יושבת שם עם החברות שמנחמות אותה בשבעה.
ראיתי מי נמצאת שם ואת סידור הישיבה, זה היה כל כך ברור ומדהים
כאילו אני פיזית יושבת איתה ועם חברותיה באותם הרגעים.
כל הדבר הזה ארך שניות ספורות בלבד.
אבא שלי לא היה שקט, הוא היה טרוד ומודאג,
הוא לא השלים עם המוות הפתאומי שלו,
הוא סירב להאמין שהוא אכן עבר מהעולם
והרגיש שיש לו עוד כמה מעגלים לסגור.

לא ידעתי מאיפה זה בא לי,
אבל מבלי להבין איך, התחלתי להסביר לו מה קרה,
שהוא נפטר ועבר מהעולם ושמעכשיו והלאה אנחנו נהייה אלה שנדאג לאימא
ושהוא יכול להיות רגוע ולשחרר.
שניות ספורות לאחר מכן הוא נמוג בחזרה וכבר לא היה.

פקחתי את עיני, קפצתי לישיבה בתוך המיטה, רעדתי כולי מעוצמת החוויה,
המוח מיאן להבין ולתפוס את מה שכאן היה.
חשבתי שאני הוזה ושהאבל היכה בי כל כך קשה,
שאני משתגעת ובטח לא ידעתי להפנים או לפרש את מה שקרה,
אבל בטוח שמאותו הרגע לא הייתה כבר דרך בחזרה.

משהו בתוכי הבין שקרה כאן משהו משמעותי
ושוב לא יכולתי להתעלם או להכחיש את הידיעה,
שיש משהו גדול יותר ממה שאני כאן רואה
ושהמציאות כמו שהכרתי אותה עד היום, משתנה.

את האירוע הזה שמרתי בסוד למשך שנים רבות,
פחדתי שאם אספר יאשפזו אותי, או לפחות ישימו אותי על תרופות
והתחלתי לחפש בכוחות עצמי ידע ותשובות.
אז בשנת 1996 בארץ, לא היה עדיין אינטרנט אז לעשות גוגל לא היה בא בחשבון,
גם לא הייתה עדיין מודעות לרוחניות כמו שיש היום,
בייחוד לא בעיר חיפה במרכז הכרמל שבה גדלתי, שהייתה מעוז ה'נורמליות'.

אני זוכרת שנסעתי לחנות עידן חדש היחידה שמצאתי בעיר,
ונכנסתי פנימה בצעד זהיר, עברתי בין המדפים
ושאלתי את המוכרת: "יש לך משהו על גלגול נשמות?"
חיפשתי ספר שיבהיר לי את מה שקרה לי ויסגור לי כמה פינות.
לשמחתי היא כנראה הייתה רגילה לסוג הזה של השאלות
ואפילו לא הרימה את ראשה מהעיתון כשהצביעה על המדף הנכון.

הספר הראשון שנפל לידי אז במדף היה "התקדשות"
שהפגיש אותי עם המוזרות הזו של חיים קודמים וגלגול נשמות
מפי מישהי נורמלית רגילה, כמעט כמוני
ואני זוכרת איך לכל אורך קריאת הספר, התווכחתי עם עצמי
ובעיקשותי המשכתי לחפש עוד הוכחות ועוד הסברים,
גם כשכבר הבנתי שאלה אולי בלתי אפשריים ושאיזו עוד הוכחה אני רוצה,
כשאבא שלי בכבודו הופיע אצלי ככה בהפתעה.

השכל הרציונלי שלי מיאן לשחרר ולהסכים לחוויה החדשה והתקשה אותה להפנים.
לאורך כל החודש הראשון אחרי הפטירה, הצטרפו עוד מקרים
שכנראה הגיעו כדי לחזק בתוכי עוד יותר את החוויה,
המשיכו לקרות בבית אירועים מוזרים וקטנים
שרק חיזקו בי את הידיעה שהרוח שלו איתנו גם כשאותו אנחנו לא רואים.
נורות התפוצצו סתם בלי שום סיבה, הטלוויזיה נדלקה ככה פתאום מעצמה,
כל הדברים ההזויים האלה המשיכו לקרות רק לי רק כשהייתי בבית לבדי,
זה לא תרם לחוויה של השפיות, אבל בהדרגה התחלתי להתרגל למוזרות.

כמה חודשים לאחר מכן, כשנסעתי להודו, אותה מוזרות עטפה אותי
בחיבוק ענקי ומרגיע שלא משנה מה היא, היא המוזרות האישית שלי,
ויש לזה מקום וגם פתרון.
יש הסבר לשיגעון וביקום הזה להכול יש תשובות ושיש לי כאן אישית,
עוד המון מה לגלות,שהמוות של אבא שלי פתח לי פתח עצום וגדול
אל הממדים הרוחניים של היקום והבריאה
ושעכשיו יש לי את הבחירה אם לסגור את הדלת ולהמשיך לשמור את הכול בסוד,
להתעלם ולחזור לחיים הרגילים כאילו כל האירוע הזה בכלל לא יכול היה לקרות,
או לפתוח את הדלת גדול ורחב להמשיך ולשאול, לחקור לחפש ולגדול.

לקח לי זמן לעכל את השינוי, אבל לימים, הפכתי מאשת הייטק רגילה ונורמלית,
לסוג של 'רוחנית' וגם היום מעל לעשרים שנה מאז המקרה המתואר כאן,
אני עדיין לפעמים מחפשת הסברים ואישורים
ומאתגרת את המקום הזה הפתוח הרוחני הזה שמאמין,
מציבה לו שאלות וניסיונות ובודקת איתו עוד כמה גבולות.

רוצה לקרוא עוד סיפורים אישיים על טרנספורמציה רוחנית?

איך כמעט הרגתי את אימא שלי
למה תמיד קינאתי באחותי
אהבה עצמית בחדר כושר – אם רוחניקית עגלגלה כמוני יכולה אז כולן יכולות
העצב בקירות של סבתא שלי
למה תמיד שנאתי את השם שלי?

בואי נצא ביחד למסע התפתחות אישית משמעותי
ותגלי איך לצמוח ממשבר גיל 40 ולהיות שלמה שלווה ושמחה

בואי, עכשיו הזמן שלך