“תגידי, אז מה זה השם הזה אנאמה”?
הוא שואל בזמן שמכוון את הציוד של הבדיקה
ומרכיב עלי כל מיני אלקטרודות וחיישנים.
אני קופאת. קצת מפחד הבדיקה, קצת מהקור של המזגן
אבל בעיקר מהשאלה המטרידה הזו
שחוזרת אלי בכל פעם, תמיד ברגעים הכי לא נוחים.
הפקידה שולחת אלי מבט מתעניין מבעד לערימות הדפים על שולחנה,
אני עונה את התשובה האוטומטית, מקווה שבזה תסתיים השיחה
ושהם יחזרו להתמקד.
בכל פעם ששואלים אותי איך קוראים לי, אני מאייתת ואז חוזרת שוב על השם,
עד שבצד השני הוא נקלט.
זה שם זר, לא מתנגן בצורה טבעית על הלשון הישראלית,
קשה לעיכול ובעיקר, לא ניתן לקטלוג.
אם הייתי אומרת שרון, או מיכל, דלית או אורטל,
היו שמים אותי בקופסא
ביחד עם אלה שלמדו איתם בכיתה, פגשו בצבא, גדלו בשכונה,
אבל אנאמה לא דומה לשום דבר.
להסתובב עם שם זר זה כמו ללבוש מעיל עבה באמצע הקיץ באלנבי בתל אביב.
“זה ההורים שלך נתנו לך את השם המיוחד הזה”?
הוא ממשיך ושואל כדי להפיג את המלנכוליות השגרתית שביום העבודה שלו
ואני נאנחת, מתלבטת מה אני רוצה שיסתיים מהר יותר,
התשאול הסחבקי על השם שלי או הבדיקה.
אני חושבת על ההורים שלי ואיך שנים כעסתי על זה שהם שנתנו לאחותי בת השש
לבחור לי את השם כשנולדתי.
היא קראה לי טל, כמו הבובה האהובה עליה,
אז עוד הייתה לה תקווה שנהיה קרובות.
אני נזכרת גם במרים הגננת שהחליטה שאם יש שני ילדים בשם טל בגן,
אחד בן ואחת בת, אז לי היא תקרא טלי ועל כמה שעוד יותר שנאתי את השם טלי
שאחר כך דבק בי שנים.
“איזה אומץ זה לשנות שם, את לא חושבת לימור”?
הוא פונה לפקידה בקצה השני של החדר,
שעושה את עצמה עסוקה ועונה לו במנוד ראש.
למרות שתמיד שנאתי את השם שלי, אף פעם לא היה לי האומץ לשנות אותו,
המחשבה בכלל לא עלתה בתוכי ובטח שלא הייתי יוזמת את זה בעצמי,
אם לא היו מציעים לי.
זה קרה בגיל עשרים ושבע אחרי שנה של מסע התקרבות לעצמי במזרח הרחוק
ובאוניברסיטה הרוחנית של אושו בפונה שבהודו, שם נהוג לקבל שם חדש.
בהתחלה, צחקתי על השמות המוזרים של האנשים ההזויים האלה,
אבל אחרי שנתיים של תהליכי עומק פנימיים, כל כך השתניתי עד שלא הייתי אותה אישה,
אז כשהציעו גם לי לקבל שם, ועוד כזה שיראה לי את הדרך הרוחנית האישית שלי,
התרגשתי כמו ילדה והבנתי שקבלת שם חדש הוא רק עניין טכני שישלים את התמונה.
בשבילי שם הוא אנרגיה חזקה שמשפיעה על תת המודע והצליל שלה חודר שוב ושוב לכל תא ותא.
כשילדתי את שני בני, היה לי מאוד חשוב לתת להם שם שישקף אותם ואת האנרגיה שלהם.
את השם של הבן הראשון בחרתי בקפידה ואפילו התייעצתי עם רב,
והבן השני שלי, לחש לי את השם שלו בחלום עוד כשהיה בבטן.
בשבילי, השם טלי היה נוקשה, סגור, מכווץ ומוגבל.
הוא החזיק אותי כלואה בתוך הבואה שבה גדלתי ואף פעם לא שיקף את מי שאני.
לקראת טכס קבלת השם החדש, התרגשתי והייתי מאוד סקרנית לגלות את המסר שהוא יביא
והאמת שחשבתי שאחרי שאקבל אותו, אשים אותו במגירה בתור מזכרת מהתקופה,
לא דמיינתי שככה אתאהב בו ובטח לא תיארתי לעצמי שאשנה בתעודת הזהות
ושאשתמש בו עד היום.
“ואיך ההורים שלך הגיבו”? הקול שלו מחזיר אותי לחדר הקר
ואני שמה לב שאנחנו כבר חצי הדרך בעומק של הבדיקה
לפחות זה עוזר להעביר את הזמן.
אני נזכרת בחודשים הראשונים אחרי קבלת השם, איך שמרתי אותו בסוד.
איך לאט ובהדרגה התאהבתי בעיצורים הרכים והפתוחים
שהביאו איתם משב רענן של שינוי והרפתקה
ואיך הצליל הזר המתנגן בפה הזמין אותי להיות למישהי אחרת,
מסתורית וחדשה שהכול היא יכולה.
אני נזכרת איך בהדרגה, הוא התמזג בתוכי,
התעטפתי בו כמו בשמיכה נעימה ורכה.
אני זוכרת את הוויכוח הפנימי שהתחולל בתוכי אם לאמץ אותו לתמיד,
ואיך לספר למשפחה.
בשבילי שינוי השם היא תזכורת תמידית לשינוי העמוק שבתוכי נעשה
וכבר לא הייתה דרך חזרה.התאהבתי בו, זה פשוט קרה.
אני מתבוננת בטכנאי ותוהה אם הוא באמת רציני שהוא רוצה שאכנס לזה עכשיו,
אולי שלחו לכאן פסיכולוג במסווה ולרגע שוקלת מה לענות כי אין לזה תשובה שטחית
ובטח לא פשוטה אז בוא נתמקד בבדיקה ויללה תפתור אותי מזה בבקשה.
אני יוצאת לאור השמש המסנוור ברחוב, מרכיבה את משקפי השמש
וחוזרת לשגרה עד לפעם הבאה שבה תגיע עוד פעם השאלה.
רוצה לקרוא עוד סיפורים אישיים על טרנספורמציה רוחנית?
איך קיבלתי את השם שלי
למה תמיד קינאתי באחותי
אהבה עצמית בחדר כושר – אם רוחניקית עגלגלה כמוני יכולה אז כולן יכולות
העצב בקירות של סבתא שלי
