אם יש משהו שאפשר להגיד עלי בוודאות מוחלטת,

זה שאני אישה פרקטית

עם שתי רגליים על הקרקע.

יש שקוראים לזה חיית שליטה

וכמו שבעלי יעיד עלי בתקינות פוליטית עדינה,

אני אוהבת להיות מתוכננת, לדעת ולהתארגן לכל דבר מראש

ולרוב יעסיקו אותי פרטים קטנים ושוליים

כשאני מתכננת את הכול עד הפרט האחרון.

אני אוהבת לסמן ביומן, שיהיה לי מספיק זמן לחשוב על כל מהלך

ולהתכונן אליו פיזית רגשית ואנרגטית.

 

אם יש משהו שאני שונאת ושממש מלחיץ אותי זה הפתעות,

אז תזכרו את זה לפני שאתם חושבים להפתיע אותי

עם נסיעה או עם סוף שבוע.

אבל כמו שכולנו יודעים, החיים תמיד מפתיעים

וכשאתה חולה שליטה מוצהר,

החיים נהנים להפתיע אותך אפילו עוד יותר,

במן הומור שחור שכזה.

באותו היום, יום הלידה של בני השני, זה קרה לי שוב.

אין כמו לידה להוציא אישה מדפוס השליטה.

אחרי ששנה וחצי קודם, בלידה טבעית ראשונה,

כואבת, מייגעת של בן בכור שנולד במשקל 3.600 עם מיילדת מהגיהנום

חוויתי טראומה רצינית וחודשיים של החלמה ארוכה וקשה,

החלטתי שלא אפקיר את הלידה השנייה שלי לחסדי הגורל והמזל.

הפעם נשבעתי שאבוא מוכנה, כי אני לא מאלה שיכולות ללדת לבד ביער,

פשוט אין לי את זה.

בעלי צוחק עלי ומסכים בהחלט הוא לא רואה אותי יולדת לבד ביער

ובקושי עם צוות בבית החולים.

אז ארגנתי לי מיילדת פרטית מפורסמת ומומלצת,

איסוף דם טבורי על כל צרה שאולי תבוא,

ורק בגלל שממש רציתי לידה טבעית לא קבעתי לי ביומן את הניתוח הקיסרי.

 

חמש בבוקר הצירים התחילו והעירו אותי משנתי, נכנסתי למקלחת,

הכנסתי דברים אחרונים לתיק שכבר חיכה מוכן בצד

הצירים התגברו, הערתי את בעלי והוא העיר את הבכור.

חמש וחצי נכנסנו לאוטו, כבר לא יכולתי לשבת והכאבים היו קשים מנשוא.

"אפידורל דחוף" צעקתי על בעלי, "אם כבר עכשיו זה כואב ככה, תסממו אותי"

כל העקרונות של הלידה הטבעית נושרים ממני כמו חרוזים משרשרת שנקרעה.

 

רבע לשש, לאה מהמשפחתון פתחה את הדלת, עיניה עצומות למחצה,

קורי שינה ושיער פרוע. זרקנו את הבכור לזרועותיה,

הצירים כבר היו ממש תכופים, עברתי למושב האחורי של הסובארו,

תודה לאל שיש לנו סטיישן, בכריעה עם הפנים אחורה,

השענתי את הזרועות על המושב, צעקתי מכאב, הבטתי נואשת בכביש שהזדחל תחתי.

יום ראשון, שש בבוקר, והתנועה מפרדס חנה לכיוון המרכז כבר ערה.

ברור לנו שאפילו לנתניה לא נספיק להגיע.

המיילדת הפרטית בדיבורית, גם היא לא מספיקה.

הלל יפה בחדרה היא ברירת המחדל והכאבים מכריעים.

התיק המאורגן ובתוכו הומאופטיה, שמנים אתריים, מוסיקה ונרות היה מונח לידי,

קורץ לי וצוחק לתמימותי, בעלי נתן גז בעצבנות,

אז כבר הבנתי שאין מצב לעצור את זה.

 

"הוא יוצא" צעקתי לו והוא ענה לי:

"כן, כן, אני יודע, אנחנו שם ממש עוד חמש דקות"

"לא אתה לא מבין, הוא יוצא עכשיו" הושטתי את ידי

והרגשתי את הראש בחוץ

"הוא כאן" צעקתי אליו.

בעלי סובב אלי את ראשו תוך כדי נהיגה ונחנק מתדהמה.

הראש היה בחוץ עד המצח, עוד רגע והיו רואים את העיניים.

"עצור בצד ותוציא אותו בעדינות" אני אומרת,

מתתי מפחד להיקרע שוב כמו בלידה הראשונה

ולא הצלחתי לחשוב על כלום חוץ מהדחף של הגוף לדחוף

וידעתי שהוא חייב לצאת כאן ועכשיו.

 

בעלי עצר בבלימה חדה ליד האקליפטוסים של סופר מגה בעיר,

בשולי הכביש שמוביל להלל יפה, הסתובב למושב האחורי ואמר לי תלחצי.

לחצתי, הגוף יצא בקלות לתוך זרועותיו, החליק לו על המושב המטונף

שלא רחצנו כבר כמה חודשים. היסטריה.

 

הסתובבתי, הוא שם לי אותו על הבטן,

חיבקתי את הדבר הרטוב הזה,

שש ורבע בבוקר שניים באוקטובר, לבשתי חולצה קצרה

והדבר היחיד שחסר בתיק המאורגן למשעי,

זה משהו לכסות את הבן שלי כשיוולד באוטו.

קר ממש, אבל לא הרגשתי את הקור רק דאגתי לתינוק שלי,

הוא לא בכה. שקט נוראי ופחד תהומי. אני לא מאלה שיכולות ללדת לבד ביער.

משהו לא בסדר. הייתי לחוצה, בעלי דהר לבית החולים ואז זה קרה,

התינוק המתוק שלי בכה ואני נשמתי באנחת רווחה.

בשער עצר אותנו לבדיקה מאבטח אתיופי,

פניו הפכו לבנות למראה ההזוי ההוא, שלבטח יזכור כל חייו,

הוא הרים את המחסום וכיוון אותנו בתנועת יד חדות ישירות לחדר הלידה.

עצרנו בבלימה חדה, בעלי רץ פנימה.

הכול היה שקט ואין תנועה,

מנקה העבירה סמרטוט רטוב בתנועות רדומות במסדרון.

הוא צעק לאנשי הצוות שיצאו מחדר המנוחה

והתאפסו על עצמם כשקלטו את גודל המאורע.

הם הגיעו אלי בריצה עם כיסא גלגלים, ניתקו את חבל הטבור,

עטפו וחיממו את הילוד אחרי דקות ארוכות שנדמו לי כמו נצח

ואותי העבירו לכיסא הגלגלים.

הייתי באופוריה, דיברתי המון, צחקתי והאדרנלין הציף את גופי.

גלגלו אותי לחדר לידה והוציאו את השיליה.

בעלי ישב בחדר הלידה, על הרצפה,

נשען על הקיר והיה חיוור כמוהו,

שתה קפה שהצוות הכין כשראה את הצבע שלו.

בזרועותיי נח לו בן זכר בריא במשקל 3.800 ,

על המיטה התנוסס שלט "לידה באוטו" מזכיר לי שוב ושוב את הטירוף שדווקא לי קרה,

צחוק הגורל זאת לא מילה, קיבלתי אותה בהפוכה.

אולי בכל זאת אני מאלה שיכולות ללדת לבד ביער?

 

היום אני כבר יודעת בידיעה עמוקה שמרפדת כל תא,

שבכל פעם שאני מתכננת הכול יכול לקרות.

ממרום גילי, אני גם כבר יותר מבינה שבכל פעם שהחיים מפתיעים אותי,

זאת בעצם מתנה כי זאת עוד הזדמנות שנותנים לי

כדי שאוכל לשבור את הדפוס האוטומטי החזק הזה של שליטה

שירשתי מדורות דורותיי שבאו מרומניה העתיקה.

היום אני רואה, איך קורים לי, כאילו ממש בכוונה,

מצבים חזקים של איבוד שליטה, שמאתגרים אותי ומזכירים לי לשחרר.

כי הרי השליטה זוהי אשליה מתוקה שאני אוהבת להחזיק כדי לקבל תחושת בטחון,

כדי להרגיע את הפחד הטורדני שמנקר בתוכי, שיודע שבעצם האמת לאמיתה

היא שאין שום דבר בטוח ושבכל רגע הכול יכול להשתנות

וששינוי הוא הדבר הבטוח היחיד בעולם.

 

גם כשלאורך השנים עמוק בתוכי ידעתי שאין לי שליטה בכלום,

עדיין ניסיתי ללא הרף לאחוז חזק בהגה ולהנהיג את חיי ולכוון אותם לכיוונים שאני רוצה,

אבל הלידה השנייה שלי הבהירה לי חד וחלק שאין דבר כזה שליטה.

שהחיים בעצם לוקחים את אותי לאן שהם רוצים לא משנה כמה חזק אנסה להחזיק.

היום כבר התרגלתי לשים סימן שאלה על התוצאה

וכשדברים במקרה יוצאים כמו שתכננתי, אני מופתעת ושמחה.

עם יד על הלב אני יכולה לספר לכם שאני בכל זאת ממשיכה

לנסות לתכנן ולהתארגן כדי לא להיתפס לא מוכנה

אבל היום אני גם כבר קצת צוחקת על עצמי ועל הצורך שלי,

ומוצאת את עצמי מנסה להתכונן ומחכה לשינוי הבא שיגיע בהפתעה.

 

רוצה לקרוא עוד סיפורים על טרנספורמציה רוחנית?

איך גילחתי את הראש ויצאתי למסע הרוחני שלי

למה תמיד שנאתי את השם שלי?

איך קיבלתי את השם אנאמה?

איך כמעט הרגתי את אימא שלי

הרגע שבו תקשרתי עם הרוח של אבא שלי

למה תמיד קינאתי באחותי?

אהבה עצמית בחדר כושר – אם רוחניקית עגלגלה כמוני יכולה אז כולן יכולות

העצב בקירות של סבתא שלי

בואי נצא ביחד למסע התפתחות אישית משמעותי
ותגלי איך לצמוח ממשבר גיל 40 ולהיות שלמה שלווה ושמחה

בואי, עכשיו הזמן שלך