האם אהבה עצמית אחרי גיל 40 שונה?

לפני שאנחנו ניגשות להבין במה אהבה עצמית אחרי גיל 40 שונה
בואי רגע נבין כמה דברים כלליים על אהבה עצמית.

בניגוד למה שאנחנו נוטות לחשוב, אהבה עצמית
היא לא מצב של 'להרגיש טוב' עם עצמנו.

לפי תפיסתי, אהבה עצמית היא מצב של הערכה לעצמנו,
הערכה שאנחנו יכולות להרחיב ולהעמיק, אם אנחנו עושות פעולות
שתומכות בנו בפיזי, ברגשי וברוחני.

אחרי עשרים שנה שאני מלווה נשים, אני יודעת,
שכשאנחנו נותנות לאהבה העצמית את התנאים המתאימים
ואנחנו מפסיקות להפריע לה, האהבה העצמית שלנו יכולה לפרוח.
ראיתי איך היא דינמית, איך היא מתפתחת לאורך השנים
ואיך היא גדלה ביחד איתנו, בייחוד אם אנחנו עושות פעולות
מודעות ומכוונות שמאפשרות אותה.

למה קשה לנו עם אהבה עצמית?

תכל'ס בבית שבו גדלנו, לא לימדו אותנו לאהוב את עצמנו
אלא ההיפך. תמיד שידרו לנו במתכוון, או שלא במתכוון,
שלאהוב את עצמנו זה נרקסיסטי, אגואיסטי,שחצני, לא צנוע
ועוד שלל אמונות כאלה. אז זה לא סתם שכמעט אף אחת
מאיתנו לא יודעת איך לעשות את זה בצורה טבעית,
אלא אנחנו צריכות ממש ללמד את עצמנו שוב לעשות את זה.

זה לא סתם שברירת המחדל שלנו היא ביקורתיות ושיפוטיות עצמית
ואילו אהבה עצמית היא הרגש המיוחל שאנחנו מחפשות.
אחד הדברים המפתיעים ביותר שגיליתי, בצעירותי כשחייתי שנתיים במזרח הרחוק,
כשנחשפתי לתכנים של הבודהיזם הטיבטי וכשפגשתי את הדלאי למה,
היו שבשפה הטיבטית אין מונח לשנאה עצמית
ושהדלאי למה, כשראיינו אותו ושאלו אותו על שנאה עצמית, לא ידע מה זה.
הוא שאל חדר מלא באנשים מהמערב מה זה ואם הם מכירים את המונח הזה
וכולם היו נבוכים והסתכלו משתאים איך יכול להיות שקונספט שהוא כזה מקור
לסבל וכזה נפוץ אצלנו במערב, אינו מוכר כלל וכלל לטיבטים.
זה נראה לנו, לאנשי העולם המערבי, שכולנו נולדנו עם הקושי לאהוב את עצמנו,
אבל זאת לא האמת.

האמת היא שכולנו נולדנו עם אהבה עצמית 'בילד אין' בתוכנו. זה פשוט בטבע שלנו.

זה רק החינוך וההתניות שקיבלנו 'קלקלו' אותנו והטמיעו בנו דפוסי חשיבה מוטעים
לגבי מי זה ה'אני', מה היא הזהות שלנו ואיך לתפוס את עצמנו ולהרגיש כלפי עצמנו.
אז לכולנו יש עמוק בדי.אן.איי את היכולת לאהוב את עצמנו.
כל מה שאנחנו צריכות זה להיזכר שזה קיים ושזה שם ושזה מחכה שנתחבר לזה בחזרה.

אני תמיד אומרת שאהבה עצמית זה לא מצב ש 'או שיש לנו או שאין לנו'
אלא זה מצב תודעתי שיש לנו הזדמנות להעמיק ולפתח אם רק נחליט לעשות
את זה וניקח את זה כמשימה.

אהבה עצמית אחרי גיל 40 למה זה יותר קל?

בזכות כל מיני שינויים פנימיים שקורים בתוכנו ממילא, באופן טבעי,
בשלב הזה של החיים, ליצור בתוכנו אהבה עצמית אחרי גיל 40
יכול להיות הרבה יותר קל ויותר אפשרי כי זה כמו לרכב על הגל ולקחת עליו טרמפ.
מה שהיה לנו פעם, בצעירותינו קשה, בשלב הזה של אמצע החיים
מתאפשר לנו יותר בקלות, אם רק נשים על זה מודעות וכוונה.

אז איך לעשות אהבה עצמית אחרי גיל 40 ? ומה שונה?

1. להתמקד בצרכים ולא ברצונות

כשאנחנו צעירות, באופן טבעי, הפוקוס שלנו הולך לרצונות ולמטרות שלנו.
סך הכול יש לפנינו משימה והיא ליצור את הבסיס לעתיד שלנו: אנחנו צריכות
ללמוד, למצוא עבודה טובה, ליצור זוגיות ולאחר מכן משפחה, יש לנו רשימה של מטרות
ולחץ גדול לממש ולהגשים אותם. כל החיים לפנינו ואנחנו באופן מודע ורציונלי
נמצאות במירוץ להגשמה.

לעומת זאת, בחצי השני של החיים, אחרי גיל 40 (אצל חלקנו זה לקראת גיל 50)
משהו אחר קורה בתוכנו, קצב אחר מתחיל להגיע, אנחנו עוצרות יותר לבדוק
מה אנחנו באמת צריכות והאם מה שאנחנו חושבות שאנחנו רוצות,
זה באמת הרצון המדויק.

אחרי אי אלו שנים של ריצה ולפעמים אחרי המטרות הלא מדויקות,
אנחנו כבר למודות ניסיון ולא ממהרות לרוץ אחרי כל גחמה
או אחרי כל מטרה שהשכל מציב לנו.
אנחנו כבר מבינות שלא כל מטרה שהגשמנו,
באמת מילאה והזינה אותנו או הביאה אותנו אל האושר המיוחל
ואנחנו מבינות יותר מתמיד, שהאושר האמיתי נמצא בתוכנו
ולא מגיע מכיבוש עוד פסגת הר והגשמה של עוד חלום.

בשלב הזה, אנחנו כבר יודעות להבדיל בין מה באמת נכון ומדויק לנו,
מה הוא צורך אמיתי שמגיע עמוק מתוכנו ומה הוא רצון שאני קוראת לו 'רצון פאנטום'
שנראה לנו שיביא לנו את הסיפוק ואת האושר אבל אחרי שמימשנו אותו
אנחנו נשארות עם תחושה של 'אוקי, אז זה כל הסיפור? ומה עכשיו'?

אהבה עצמית אחרי גיל 40 זה להתמקד בצרכים האמיתיים שלך ולספק לעצמך אותם
כי אחרי הכול, אם לא את מי יספק את הצרכים שלך?

2. לדאוג ולטפל בעצמנו בצורה עמוקה

כשאנחנו צעירות, באופן טבעי הפוקוס שלנו יותר בחוץ מאשר בעצמנו.
חלק מזה קשור להתניות שחינכו וגידלו אותנו עליהם כנשים להיות בנתינה,
להיות למען אחרים לפני שאנחנו למענינו, וחלק מזה קשור למירוץ הרגיל של
החיים שמביא אותנו ללמוד, ליצור קריירה, להקים משפחה. אנחנו פשוט שמות
את עצמנו אחרונות בתור אם מגיעות אלינו אי פעם בכלל.
אבל באמצע החיים, אנחנו מתחילות לשלם על זה מחיר יקר.
הגוף שלנו כבר לא צעיר והוא דורש את שלו. אנחנו מבינות שאם נמשיך להזניח
ולשכוח את עצמנו, ולשים את עצמנו בצד, זה יתנקם בנו ולרוב, בלית ברירה,
מבינות שאנחנו חייבות לשנות. אנחנו מתחילות לטפל ולדאוג לעצמנו ולגוף שלנו
בצורה אחרת ותומכת יותר.

אנחנו שמות לב לתזונה, לספורט, לפעילות בריאה יותר, למנוחה וגם
לסביבה תומכת וחיובית במקום לסביבה רעילה. מה שפעם, כצעירות יכולנו לספוג
ול'דפדף' הלאה, היום גובה מאיתנו מחיר יקר ואנחנו כבר לא מוכנות לשלם אותו יותר.

כשאנחנו מסכימות לדאוג ולטפל בעצמנו בצורה עמוקה זה הביטוי הפשוט ביותר של
אהבה עצמית אחרי גיל 40 זה לטפל בעצמנו סוף סוף ולא רק באחרים,
מה שקורה לנו לפעמים בלית ברירה, אבל באופן שמתואם לשלב הזה של החיים.

3. לשים גבולות

כשאנחנו צעירות, אנחנו מוכנות ויכולות לספוג הרבה דברים.
אנחנו מרגישות כל יכולות. יכולת ההכלה שלנו היא מאוד רחבה ומאוד גדולה.
אנחנו רגילות להיות בנתינה ולהיות למען אחרים
וזה נראה לנו המצב הטבעי לשים את עצמנו אחרונות בתור.
וכך קורה, שקשה לנו להגיד 'לא'.
אנחנו מאוד בשירות הסביבה ולמענה וניזונות מכך.
אנחנו אוהבות להיות מרכזיות ונחוצות וחשובות
ואנחנו מקבלות מזה המון אהבה והערכה.

מאמצע החיים, אנחנו מוצאות שאנחנו די שחוקות מהנתינה הזו,
נמאס לנו להיות רק לשירות אחרים
ומשהו פנימי צועק בתוכנו 'עכשיו תורי'.
אנחנו מבינות שאם לא עכשיו אז לעולם לא
ושזה הזמן הנכון והמדויק לשים את עצמי במקום
הראשון מבלי אשמה, להסכים ליהנות.
אנחנו יודעות ובשלות לסנן הרבה יותר, כבר לא קשה
לנו להגיד 'לא' ואנחנו רואות שהשמיים לא נופלים.

אהבה עצמית אחרי גיל 40 שונה בכך שסוף סוף אנחנו מסכימות
לשים את עצמנו לפני כולם ומרגישות טוב עם זה.
לשים גבולות נכונים כשמשהו לא מתאים לנו
ולסנן את מה שמרעיל אותנו ומשפיע עלינו לרעה.
אחרי גיל 40 אנחנו עושות את זה בלב שלם,
מתוך ידיעה שאנחנו את שלנו נתנו לילדים ולחברה,
ובלי שום ייסורי מצפון אנחנו פנויות להיות עבור עצמנו בצורה טובה.

4. להיות שלמה עם חוסר השלמות

כשאנחנו צעירות אנחנו כל כך קשות עם עצמנו, כל דבר אנחנו בוחנות,
מבקרות ומרגישות שעלינו לשנות בתוכנו, לתקן, לשפר, לדחוף,
להתאמץ, להתפתח, לגדול, לצמוח.
הדחף הזה אמנם לא נעלם באמצע החיים,
אבל משהו אחר בכל זאת מגיח עמוק מבפנים
איזושהי יכולת חדשה סלחנית פנימית כזו שנובטת בתוכנו
מתוך ההבנה שאם אנחנו לא נהיה החברות הכי טובות של עצמנו
אז נדונו לחיי סבל ארוכים ורבים ואין לנו כבר כוח בשלב הזה יותר
לסבול, כי אנחנו מבינות שהחיים קצרים ושזה הזמן להתחיל וליהנות.

החל מגיל 40 אנחנו מתחילות להיפתח לחמלה כלפי עצמנו,
ולהבין שאנחנו אנושיות ולא 'סופר וומניות'.
הציפיות שלנו מעצמנו הולכות ונעשות יותר הגיוניות, מתחילה להיכנס פנימה
איזושהי רכות חדשה והזדמנות לאינטימיות מרעננת עם עצמנו
שמביאה אותנו לתחושות של שלמות ושמחה סיפוק ושלווה.
אנחנו מכירות בטעויות שעשינו ורואות איך הן עיצבו אותנו
ואיך הן לימדו אותנו והובילו אותנו לצעד הבא.

אנחנו מוכנות כבר לחבק את הכישלונות שלנו
במקום להיאבק בהם ובוחרות להמשיך וללמוד מהן ולשחרר את השיפוט.
אהבה עצמית בגיל 40 היא שונה
כי היא הרבה יותר רכה מחבקת ותומכת מאשר אי פעם.

אם מצאת שאת עושה אהבה עצמית עם עצמך כמו שתיארתי כאן באחד מהסעיפים,
אם את כבר שם אז נפלא. כל הכבוד.
את באמת הגשמת ומימשת את כל מה שצריך ומה עוד אפשר לאחל לך?
רק להמשיך ולתחזק את הדבר הנפלא הזה שקוראים לו אהבה עצמית.
אבל אם יש אפילו סעיף קטן שבו את מרגישה שיש מקום לעוד תרגול,
לעוד העמקה, לעוד עבודה, אני מזמינה אותך עכשיו לקחת את ההחלטה
ואת הבחירה ולהסכים לשנות את התפיסה.

אהבה עצמית אחרי גיל 40 זו רק החלטה ובחירה לנקות את כל החסמים
המפריעים ולנצוץ ולזהור כמו שמגיע לך.