הבלוג שלי

ברגע הראשון לא הבנתי אם אכן קוראים לי, אבל אז השם שלי נשמע שוב והבנתי שהגיע תורי. ליבי ניתר מעוצמת הציפייה והדריכות. רצתי אל קדמת הבמה, מלאכית גדולה עם שיער כסוף סימנה לי להתקרב אליה. התיישבתי בישיבה מזרחית מולה, ברכי נגעו לא נגעו בברכיה, נרתעתי מקדושת המעמד. היא הניחה את המאלה על צווארי בתנועה עדינה, ליטפה את שערי ואת פני בארשת חגיגית, לקחה את ידי לתוך ידיה, עצמה את עיניה, ולרגע היה נדמה לי, כאילו הכול מסביב שינה את הקצב ועבר לנוע בהילוך איטי. אחרי שניות אחדות, שהרגישו לי כמו נצח, היא פתחה את העיניים, חייכה חיוך חם וסימנה לי בעיניה הצוחקות להצטרף אליה. גופה נע, עדיין בישיבה, בתנועות סיבוביות, ועגולות, החלק העליון של גופה נראה היה פרוע וחופשי והוביל אותי בהדרגה לצלילי המוסיקה הרכה אך הסוחפת שניגנו הנגנים בצדי האולם. נענו ביחד כגוף [...]

התכווצתי כשהמכונה עברה על ראשי רוטטת ומזמזמת, המגע שלה בקרקפת היה קר ונוקשה. לא העזתי לפתוח את העיניים ולהסתכל במראה. הבחנתי שאני בקושי נושמת, מכאן כבר אין דרך חזרה. עזבתי קריירה, דירה, אכסנתי את כול חפצי במחסן, כל מה שנשאר איתי באותה נקודת זמן היה תרמיל גב, קצת כסף וכרטיס כיוון אחד לקטמנדו שבנפאל. הייתי בת 26 אחרי תואר ראשון וקריירה משגשגת כעוזרת למנהלת משאבי אנוש בחברת גילת רשתות לוויין, כולם סביבי התחתנו, ילדו, בנו עתיד ואני בחרתי לעזוב הכול ולצאת אל הלא ידוע, לזמן בלתי מוגבל, למסע חיפוש עצמי. מה שפעל אז מתוכי היה מנגנון הישרדות קדום שהבין שאם אשאר, אבלע לתוך בור שחור עמוק ואינסופי של דיכאון ואחיה לצד החיים, כמו הסבתות שלי. חשבתי שחייב להיות משהו טוב יותר שמחכה אי שם בשבילי ונשבעתי לחפש אותו. שלושה חודשים קודם איבדתי בפתאומיות את [...]

"תגידי, אז מה זה השם הזה אנאמה"? הוא שואל בזמן שמכוון את הציוד של הבדיקה ומרכיב עלי כל מיני אלקטרודות וחיישנים. אני קופאת. קצת מפחד הבדיקה, קצת מהקור של המזגן אבל בעיקר מהשאלה המטרידה הזו שחוזרת אלי בכל פעם, תמיד ברגעים הכי לא נוחים. הפקידה שולחת אלי מבט מתעניין מבעד לערימות הדפים על שולחנה, אני עונה את התשובה האוטומטית, מקווה שבזה תסתיים השיחה ושהם יחזרו להתמקד. בכל פעם ששואלים אותי איך קוראים לי, אני מאייתת ואז חוזרת שוב על השם, עד שבצד השני הוא נקלט. זה שם זר, לא מתנגן בצורה טבעית על הלשון הישראלית, קשה לעיכול ובעיקר, לא ניתן לקטלוג. אם הייתי אומרת שרון, או מיכל, דלית או אורטל, היו שמים אותי בקופסא ביחד עם אלה שלמדו איתם בכיתה, פגשו בצבא, גדלו בשכונה, אבל אנאמה לא דומה לשום דבר. להסתובב עם שם זר [...]

נכנסתי בשקט לחדר של אבא ביחידת טיפול נמרץ לב ברמב"ם, הבגדים שהבאנו לו אתמול לקראת השחרור, היו זרוקים בצד, כאילו מבשרים את הבאות, התבוננתי בהם, מבלי לדעת אז, שהוא לא ילבש אותם שוב לעולם. המגש של הארוחה היה מונח מיותם לידו על השולחן, לא יכולתי להגיד אם הוא ישן או רק מעורפל מהמורפיום שהוא מקבל, עיניו היו עצומות והוא נראה היה סובל. התיישבתי בשקט כדי שלא להפריע לו, עדיין לא מעכלת את רוע הגזירה. רק אתמול הוא היה כבר אמור להשתחרר הביתה, אחרי עשרה ימים של התאוששות מהתקף הלב הפתאומי ומהצנתור והכול היה נראה כבר כל כך אפשרי, אבל התקף לב אכזרי נוסף, בעורק הראשי של הלב,הפתיע בלילה ועכשיו נותר רק לחכות ולראות אם הוא יתאושש. זה לא היה נראה טוב, התיישבתי לידו נאנחת ולרגע אחד עצרתי בתוך הטירוף של השבוע האחרון, טירוף שהתחיל [...]