מפגשי נשים – גם לך קשה שם לפעמים?

תשמעי את הסיפור הזה שלי:

גם לנו יש קבוצת וואטסאפ, קראנו לה "מלכה לב אדום"
ובניגוד לקבוצת וואטסאפ נשית ולמרות שאנחנו בדרך כלל לא מפסיקות לדבר,
או כמו שהבנים שלי קוראים לזה לחפור, בקבוצה הזו אנחנו בעיקר שותקות.
הימים עוברים בכביסה, בישולים, עבודה, הסעות, אולי קצת זוגיות במקרה הטוב,
בסוף היום אני מוצאת את עצמי מעולפת על הספה מול הטלוויזיה, לא נותרה טיפת אנרגיה.
מדי פעם המלכה ניעורה משנתה, שוב אנחנו מנסות לתאם פגישה,
רק כדי להבין שזאת משימה כמעט בלתי אפשרית

אבל הנה, סוף סוף זה קרה.
מצאנו את הזמן שבו כולנו פנויות להיפגש, חיכיתי לזמן האיכות החברי הזה שלנו,
כמה שעות לפני שזה הגיע, הגוש המוכר אותת לי מתוך הבטן,
הרגשתי את חוסר השקט, אולי הייתי אפילו קצת לחוצה
ופתאום לא היה לי חשק שוב אחרי המקלחת להתלבש ולצאת
ופתאום מצאתי את עצמי אפילו קצת מאחרת לפגישה
והתחושה המוכרת של הדריכות חזרה.

ישבנו בחוץ מוקפות בחורש, היין נמזג לכוסות,
הכול מסביב היה שקט, מלבד התנים המייללים בהרמוניה.
חשבתי על הלהקה שלהם והתבוננתי בלהקה הקטנה שלנו.
עברו כמה חודשים טובים מאז נפגשנו כולנו לערב כזה.
למרות שאנחנו גרות באותו ישוב קהילתי קטן שבו רק מאה משפחות,
נדיר שאפגוש אותן ככה סתם ברחוב או נשב לקפה ככה סתם אחה"צ,
אם זה לא ביומן זה פשוט לא קורה ולמצוא זמן לכנס את כולנו זאת בהחלט משימה.
חשבתי לעצמי שזה לא יכול להיות שזה כל כך קשה רק בגלל החיים העמוסים
ושבטח יש לזה סיבה יותר עמוקה.

נזכרתי בטיול הנשי משותף שלנו לסלובקיה
שמאז כבר עברו שלוש שנים ואיך נשבענו להתכנס באופן קבוע,
אבל החלטות שלוקחים בסלובקיה, כנראה לא רלוונטיות לישראל.
נשענתי אחורה, לגמתי מהיין, למרות שאני בכלל לא אוהבת אלכוהול,
במפגשים האלה אין ברירה, חיכיתי להרגיש את הקלילות המסוחררת הנעימה,
שתעזור לי לצלוח את המפגש הנשי מקרב הלבבות.

הביחד הוא לא המקום הטבעי שלי,
אני לא רגילה לחברות האינטימית הקרובה הזו עם נשים
וזאת הסיבה שקשה לי תמיד להרגיש נוח בתוך מפגשי נשים.
ובעברי לרוב נשים אכזבו אותי. היחסים עם אחותי בגלל שאנחנו כל כך הפוכות אחת מהשנייה,
היו תמיד בעייתיים ושנים לא היינו בכלל בקשר ועם אימא שלי, למרות שאהבתי אותה מאוד,
אף פעם לא באמת הייתי קרובה.
המפגש הלך והעמיק, הרגשתי איך עמוק בתוכי עדיין נמצא הגוש.
זה המקום הדרוך, שבודק כל הזמן מה הוא חושף ועד כמה והאם הן אותי מבקרות,
וגם החלק המוכר הזה של האגו שמרים את הראש מידי פעם ומשווה ובודק,
האם אני שווה כמוהן? ומהו המעמד שלי בתוך הלהקה?
האם המקום שלי בטוח? האם הן שם באמת בשבילי?

סיפרנו כל אחת בתורה מה קורה עכשיו בחיים שלנו, בני זוג, ילדים, עבודה,
כשכל אחת סיימה, עשינו "לחיים" עם כוס נוספת, כמו בליל הסדר,
כוס שניה ושלישית ורביעית נמזגו צחקנו, התרגשנו, סיפרנו והתחבקנו,
האלכוהול עמעם קצת את הקושי אבל כרגיל, לא לגמרי השתחררתי.
הלילה העמיק והקור התחזק, התעטפנו בשמיכה, רגל של אחת הייתה שזורה בשנייה,
הסתכלתי על הלבנה היפה וחשבתי על הזמנים הקדומים שבהם חיו בשבטים
ואיך אז התכנסו ביחד הנשים, העבירו ביניהן טיפים, חלקו סודות
והרעיפו אחת על השנייה חיזוקים ועל איך שהביחד הזה היה יכול גם אותי כל כך לחזק,
אם רק הייתי מאפשרת עוד קצת.

בילדותי היו לי שתי חברות טובות, הייתי רק בת שש כשעדי עזבה אותי בחוג באלט
והצהירה שמהיום היא החברה הכי טובה של איריס במקומי, ושאיתי היא יותר לא חברה.
אני נזכרת איך הן הסתודדו, צחקו מאחורי גבי כשראו איך עיני השבורות התמלאו בדמעות.
אני נזכרת במיכל שהפכה למלכת הכיתה כשהיינו בנות שמונה
ואיך היא החליטה שאני מנודה והמרידה נגדי את כל החבורה
כשהתווכחנו על החוקים של משחק הקלאס והיא אמרה שנפסלתי
ואני לא הסכמתי איתה. החרם היה כואב ועמוק
ושבר בתוכי את הפינות הכמעט אחרונות של האמון ושל התמימות.
מאז היה לי קל יותר להתרועע עם הבנים מאשר עם הבנות,
התעטפתי בכמה שכבות של הגנות ולקח לי הרבה שנים של עבודה פנימית,
אינספור סדנאות וקבוצות באוניברסיטה הרוחנית של אושו
ועוד כמה מפגשים עמוקים ואיכותיים עם חברות טובות ומשמעותיות,
לפתוח את הלב ושוב להסכים לסמוך על נשים בכלל ובייחוד כשהן מקובצות ביחד בחבורות.

היום אני מוקפת בקבוצה מיוחדת של נשים, שבחרתי בקפידה, אותן אני מאוד אוהבת
ואיתן אני מתרגלת להיפתח בהדרגה. אני מתפללת להרגיש לגמרי טבעית ונינוחה,
אבל בתוכי יש עדיין שאריות של הגוש הדרוך בתנוחת הגנה.
השיחה בינינו נסבה לסקס ולחיבור לגוף ואני נזכרתי איך בגיל שתיים עשרה איבדתי אמון גם באימא שלי.
זה היה בפעם הראשונה שקיבלתי מחזור והוא נפל עלי בהפתעה כי לא הייתה לזה שום הכנה.
זה היה במצריים בטיול מאורגן, מיד אחרי הסכם השלום. נזכרתי איך בכיתי
ואיך הרגשתי שנפלה עלי קללה, התביישתי והשבעתי את אימא שלי שתשמור את זה בסוד,
אבל כבר באותו היום היא גילתה לא רק לאבא שלי, אלא גם לכל האוטובוס שחיכה
כשהיא עלתה במדרגות עם התחבושות מבית המרקחת בידה, קורנת מגאווה.
אני התאדתי לתוך תעלות האוויר של המזגן מעוצמת המבוכה
ומעט היכולת לסמוך שאז עוד נותרה, החליקה לרצפה.

היין שקע והגוש בתוך הבטן שלי התעמעם לכדי לחישה,
עצמתי את עיני, שלחתי אליו אהבה ועטפתי אותו שוב בקבלה פשוטה.
למרות זאת שמחתי להיות איתן, כמו שאני יכולה והזכרתי לעצמי שזה בסדר,
למרות שלוקח לזה שנים להירפא.

חזרתי הביתה למוכר ולנוח, כבר ליד השידה שבכניסה, כשהנחתי את המפתחות,
הגוש יכול היה להרפות. נשמתי עמוק ולחשתי תפילה שהפגישה הבאה תקרה במהרה
ותהייה לי עוד הזדמנות להתאמן עד שהגוש פשוט ייעלם
ואוכל להיות לגמרי טבעית ורפויה בלי שום הגנה.
חשבתי על הבחירה המקצועית שלי ללוות רוחנית רק נשים
ועל מפגשי נשים שאני מעבירה מידי פעם. היום אני מבינה שמן הסתם זה לא מקרי,
גם אם בהתחלה זה קרה באופן לא מודע, היום אני יודעת שנשים הן אלה שאני הכי מכירה,
כי הן זה אני ואני זה הן וכל פצע שלהן, הוא גם הפצע שלי.

אני רואה איך נשים רוצות לבוא לסדנאות אבל חוששות, גם הן פצועות בדרכן שלהן,
מיחסים עם נשים אחרות, אני מתבוננת עלינו כשאנחנו בתוך המפגש
איך כל אחת מחזיקה את הגוש שלה ואיך תוך כדי ההנחיה והתרגול כשהם באים עם אהבה,
כל אחת בתורה משילה עוד משהו מהדריכות ומההחזקה ולאט לאט נפתחת ומרפה
וכמה הביחד הזה הוא לכולנו קשה ואיך אצל כולנו יש מקום את זה לרפא.
כל אחת ואחת שאלי מגיעה, מזכירה לי את החלקים שבי חסרת הביטחון,
הפגיעה, הלא שווה, הדחויה והמנודה, הפצועה מהביקורת והחוששת מהחשיפה
ומאפשרת לי לרפא את המקומות שלי, כשאני מכוונת ומחזקת אותה לרפא גם את שלה.

רוצה לקרוא עוד סיפורים אישיים שלי?

אהבה עצמית בחדר כושר אם רוחניקית עגלגלה כמוני יכולה אז כולם יכולים
העצב בקירות של סבתא שלי
למה תמיד שנאתי את השם שלי?
למה תמיד קינאתי באחותי?

בואי נצא ביחד למסע התפתחות אישית משמעותי
ותגלי איך לצמוח ממשבר גיל 40 ולהיות שלמה שלווה ושמחה

בואי, עכשיו הזמן שלך