סיפורים אישיים עלי

ברגע הראשון לא הבנתי אם אכן קוראים לי, אבל אז השם שלי נשמע שוב והבנתי שהגיע תורי. ליבי ניתר מעוצמת הציפייה והדריכות. רצתי אל קדמת הבמה, מלאכית גדולה עם שיער כסוף סימנה לי להתקרב אליה. התיישבתי בישיבה מזרחית מולה, ברכי נגעו לא נגעו בברכיה, נרתעתי מקדושת המעמד. היא הניחה את המאלה על צווארי בתנועה עדינה, ליטפה את שערי ואת פני בארשת חגיגית, לקחה את ידי לתוך ידיה, עצמה את עיניה, ולרגע היה נדמה לי, כאילו הכול מסביב שינה את הקצב ועבר לנוע בהילוך איטי. אחרי שניות אחדות, שהרגישו לי כמו נצח, היא פתחה את העיניים, חייכה חיוך חם וסימנה לי בעיניה הצוחקות להצטרף אליה. גופה נע, עדיין בישיבה, בתנועות סיבוביות, ועגולות, החלק העליון של גופה נראה היה פרוע וחופשי והוביל אותי בהדרגה לצלילי המוסיקה הרכה אך הסוחפת שניגנו הנגנים בצדי האולם. נענו ביחד כגוף [...]

התכווצתי כשהמכונה עברה על ראשי רוטטת ומזמזמת, המגע שלה בקרקפת היה קר ונוקשה. לא העזתי לפתוח את העיניים ולהסתכל במראה. הבחנתי שאני בקושי נושמת, מכאן כבר אין דרך חזרה. עזבתי קריירה, דירה, אכסנתי את כול חפצי במחסן, כל מה שנשאר איתי באותה נקודת זמן היה תרמיל גב, קצת כסף וכרטיס כיוון אחד לקטמנדו שבנפאל. הייתי בת 26 אחרי תואר ראשון וקריירה משגשגת כעוזרת למנהלת משאבי אנוש בחברת גילת רשתות לוויין, כולם סביבי התחתנו, ילדו, בנו עתיד ואני בחרתי לעזוב הכול ולצאת אל הלא ידוע, לזמן בלתי מוגבל, למסע חיפוש עצמי. מה שפעל אז מתוכי היה מנגנון הישרדות קדום שהבין שאם אשאר, אבלע לתוך בור שחור עמוק ואינסופי של דיכאון ואחיה לצד החיים, כמו הסבתות שלי. חשבתי שחייב להיות משהו טוב יותר שמחכה אי שם בשבילי ונשבעתי לחפש אותו. שלושה חודשים קודם איבדתי בפתאומיות את [...]

"תגידי, אז מה זה השם הזה אנאמה"? הוא שואל בזמן שמכוון את הציוד של הבדיקה ומרכיב עלי כל מיני אלקטרודות וחיישנים. אני קופאת. קצת מפחד הבדיקה, קצת מהקור של המזגן אבל בעיקר מהשאלה המטרידה הזו שחוזרת אלי בכל פעם, תמיד ברגעים הכי לא נוחים. הפקידה שולחת אלי מבט מתעניין מבעד לערימות הדפים על שולחנה, אני עונה את התשובה האוטומטית, מקווה שבזה תסתיים השיחה ושהם יחזרו להתמקד. בכל פעם ששואלים אותי איך קוראים לי, אני מאייתת ואז חוזרת שוב על השם, עד שבצד השני הוא נקלט. זה שם זר, לא מתנגן בצורה טבעית על הלשון הישראלית, קשה לעיכול ובעיקר, לא ניתן לקטלוג. אם הייתי אומרת שרון, או מיכל, דלית או אורטל, היו שמים אותי בקופסא ביחד עם אלה שלמדו איתם בכיתה, פגשו בצבא, גדלו בשכונה, אבל אנאמה לא דומה לשום דבר. להסתובב עם שם זר [...]

נכנסתי בשקט לחדר של אבא ביחידת טיפול נמרץ לב ברמב"ם, הבגדים שהבאנו לו אתמול לקראת השחרור, היו זרוקים בצד, כאילו מבשרים את הבאות, התבוננתי בהם, מבלי לדעת אז, שהוא לא ילבש אותם שוב לעולם. המגש של הארוחה היה מונח מיותם לידו על השולחן, לא יכולתי להגיד אם הוא ישן או רק מעורפל מהמורפיום שהוא מקבל, עיניו היו עצומות והוא נראה היה סובל. התיישבתי בשקט כדי שלא להפריע לו, עדיין לא מעכלת את רוע הגזירה. רק אתמול הוא היה כבר אמור להשתחרר הביתה, אחרי עשרה ימים של התאוששות מהתקף הלב הפתאומי ומהצנתור והכול היה נראה כבר כל כך אפשרי, אבל התקף לב אכזרי נוסף, בעורק הראשי של הלב,הפתיע בלילה ועכשיו נותר רק לחכות ולראות אם הוא יתאושש. זה לא היה נראה טוב, התיישבתי לידו נאנחת ולרגע אחד עצרתי בתוך הטירוף של השבוע האחרון, טירוף שהתחיל [...]

מרחוק שמעתי את הקולות של אימי ושל החברות הקרובות שהגיעו לנחם אותה בשבעה, בוקעים מהסלון וחודרים אל שנתי. כבר בוקר אבל לא רציתי להתעורר, משכתי עוד את הזמן וניסיתי לחזור לישון ללא הצלחה. המציאות של לאבד את אבא הייתה קשה מנשוא ולא רציתי להתעורר אליה. הימים הארוכים והמתישים של השבעה הרגישו לי כמו נצח אכזרי ומשתק. שכבתי עוד קצת זמן במיטה עם עיניים סגורות, אבל המודעות שלי הייתה כבר לגמרי בהירה וערנית כשזה קרה. פתאום אבא שלי שנפטר רק יומיים לפני זה, הופיע מעלי, מרחף למעלה מעל למיטתי. הוא לא נשא את דמותו הרגילה, אלא הופיע כענן של נוכחות, בלי גוף, זיהיתי אותו מיד והיה לי ברור שזה הוא ודיברנו בטלפתיה בלי מילים. "אבא, מה אתה עושה כאן, הרי אתה בכלל מת" שאלתי אותו בשפה הטלפתית המוזרה שלא ידעתי שאני יכולה לדבר אותה, אבל [...]

הייתי בת עשר. מיד כשנכנסתי בדלת, יכולתי להרגיש את הכבדות הסמיכה באוויר, זה היה כמו לצלול לתוך מרק האפונה עם הקבנוס שאהבתי לאכול. בבית, כמו תמיד, הייתה דממה עמוקה. סימן החיים היחיד הגיע מכיוון הסלון משעון האורלוגין הזקן. היא כרגיל שכבה במיטה בחדר השינה החשוך כשעיניה מכוסות במטפחת. "בטיסטה מייא", המטפחת שלי, היא קראה לה ברומנית. נכנסתי בצעדים מהוססים, התיישבתי על המיטה לצידה. ביד מקומטת ומשורטטת במפה של וורידים בולטים, היא הרימה את הפינה השמאלית של המטפחת והציצה עלי לשנייה עינה הכחולה אטומה וריקה מיד שוב נעצמה ואז נאנחה. למרות שזה היה ענן העצב של סבתא שלי, נתתי לו לעטוף אותי ושאפתי אותו פנימה כאילו הוא שלי. היא הצביעה בידה על המגירה שלצידה. "תני לי את התרופה" ביקשה בקול ענות חלושה. המגירה נפתחה בחריקה קלה ואני גיששתי למצוא את הנכונה מבין עשרות הקופסאות שהיא [...]

אם יש משהו שאפשר להגיד עלי בוודאות מוחלטת, זה שאני אישה פרקטית עם שתי רגליים על הקרקע. יש שקוראים לזה חיית שליטה וכמו שבעלי יעיד עלי בתקינות פוליטית עדינה, אני אוהבת להיות מתוכננת, לדעת ולהתארגן לכל דבר מראש ולרוב יעסיקו אותי פרטים קטנים ושוליים כשאני מתכננת את הכול עד הפרט האחרון. אני אוהבת לסמן ביומן, שיהיה לי מספיק זמן לחשוב על כל מהלך ולהתכונן אליו פיזית רגשית ואנרגטית.   אם יש משהו שאני שונאת ושממש מלחיץ אותי זה הפתעות, אז תזכרו את זה לפני שאתם חושבים להפתיע אותי עם נסיעה או עם סוף שבוע. אבל כמו שכולנו יודעים, החיים תמיד מפתיעים וכשאתה חולה שליטה מוצהר, החיים נהנים להפתיע אותך אפילו עוד יותר, במן הומור שחור שכזה. באותו היום, יום הלידה של בני השני, זה קרה לי שוב. אין כמו לידה להוציא אישה מדפוס השליטה. אחרי [...]

כעשרים אנשים צובאים על הדלת, כדי שברגע שהיא תיפתח, הם יוכלו לשהות עם אהוביהם את חצי השעה הקצרה המותרת לביקור. המקום שמור נעול וסגור, הדלת, שבמקומות אחרים שקופה, כאן אטומה לגמרי ושום רחש לא נשמע מבפנים. ברגע שהיא נפתחת כולם נבלעים באחת לתוך החדר השקט, הקר והמפחיד. בטיפול נמרץ נשימתי הקולות היחידים שנשמעים בחלל, הם צפצופי מכשירים שמחזיקים אותם בחיים. בחלל החדר מפוזרות במרחק של כמטר אחת מהשנייה מיטות עמוסות מכשירים ובהן מוטלות גופות מונשמות ורובם מורדמות. האחיות שקטות, קרות ויעילות, עונות לשאלות בנימוס מרוחק ואני חושבת לעצמי בציניות, שקל להם לטפל בחולים שלא דורשים, מתלוננים או מביעים דעה וחושבת על אימא שלי ועל איך שבכל מקום היא אהובה ועל איך שמעולם היא לא הייתה דורשת ואת כל אחד הייתה כובשת בחיוכה ובעדינותה עד שאנשים אהבו לתת לה שירות ולטפל בה, אני תוהה אם [...]

כל חיי הרגשתי דחויה על ידי אחותי הגדולה, כמהה לטיפה של יחס ומעריצה את הקרקע שעליה היא דרכה, ניסיתי לחקות את תנועותיה, כמהתי לצייר יפה כמוה, רציתי הכול כמו שלה: שיער ארוך וגולש, עור שחום, גזרה צרה וגבוהה, רציתי שתהייה לי התעוזה והאומץ שלה, אבל במקום זה הייתי ילדה שמנמנה, רגישה, חולמנית, חסרת כישרון יצירתי ופחדנית. יותר ההיפך ממנה לא יכולתי להיות. ככל שהערצתי אותה יותר, כך הרגשתי שהיא הודפת אותי יותר ואני מולה הרגשתי תמיד שנואה. אני זוכרת את עצמי יושבת בסתר, מחוץ לחדרה, מצוטטת לשיחות עם החברות שלה ועוצרת את הנשימה, רק שלא תגלה אותי. אם היא הייתה תופסת אותי, בטוח שהייתי חוטפת מכות. בבית הייתי הילדה הטובה, ההולכת בתלם, השקטה והמרצה והיא המרדנית וההרפתקנית והיא תמיד ירדה עלי שנולדתי זקנה ושאני פחדנית. כשהייתי בת ארבע, נסענו לחרמון והיינו צריכים לחזור למטה [...]