למה כל כך קשה לי להיות אסרטיבית,
להגיד לא, ולעמוד על שלי?

נושא שחוזר על עצמו שוב ושוב בקליניקה בעבודה שלי עם נשים,
זה הקושי להגיד לא, לשים גבול, להיות אסרטיבית ולעשות את זה
מבלי לפגוע באחרים, מבלי להרגיש אשמה או לפחד שיעזבו אותי ויכעסו עלי.

מה עלול לקרות כשאנחנו מנסות
להיות אסרטיביות ולהגיד לא?

בסרטון למטה, אנחנו עושות תרגיל קטן שמאפשר לך
רגע אחד להתחבר דרך הגוף, להרגשה של האנרגיה של
“לא”. לתחושה שהמילה הקטנה הזאת נותנת לנו בגוף.
אנחנו הרגשנו את זה כמשהו “כבד”, “מכווץ”, לא נעים.
(תראי את הסרטון ותרגישי בעצמך, מה זה עושה לך?)
ובאמת זאת אחת הסיבות העיקריות שאנחנו נמנעות
ומעדיפות להגיד “כן” בכל שלב אפשרי,
כי כשאנחנו כשאנחנו אסרטיביות ואומרות את ה”לא” שלנו,
אז עולים בתוכנו כל מיני רגשות שהם לא הכי נעימים כמו:
תחושות של דחייה ואשמה.

למה האוטומט שלי כאישה
הוא דווקא לא להיות אסרטיבית?

כנשים, מחנכים אותנו מגיל צעיר באופן לא מודע להגיד “כן”,
לחשוב על אחרים לפני שאנחנו חושבות על עצמנו,
להיות בנתינה, לוותר, ל”החליק” וככה קורה שהרבה פעמים
גם כשאנחנו רוצות להגיד “לא”, אנחנו בסוף אומרות “כן”
כי פשוט לא נעים לנו לפגוע ואנחנו באמת רוצות לתת המון.

או שקורה שאנחנו כבר כן מצליחות לעמוד על שלנו בהתחלה,
אבל קשה לנו להחזיק את זה, וה”לא” שלנו הולך ונחלש
ככל שהילדים או בני הזוג שלנו ממשיכים ללחוץ ולבקש,
ובסוף אנחנו עלולות למצוא את עצמנו אומרות את ה”כן”,
למרות שבאמת לא רצינו שזה יגיע לזה.
הרבה פעמים זה קורה בגלל שעמוק בפנים
אנחנו מרגישות שאנחנו מספיק חזקות
שאנחנו יכולות לקחת על עצמנו עוד ועוד מטלות ומשימות,
למרות שיש בנו עוצמה רצינית ביותר, ואנחנו נושאות הרבה
על הכתפיים העדינות שלנו ורגילות כל כך להיות למען אחרים,
באופן אבסורדי משום מה, אנחנו לא תמיד יודעות
איך להיות באמת חזקות ואיך לעמוד על שלנו.

ובכל מה שקשור לאסרטיביות, מגיע שלב
(בדרך כלל באמצע החיים, בגיל המעבר)
שאנחנו מתחילות להרגיש את המחיר
שחוסר הדיוק הזה גובה מאיתנו.
אנחנו מתחילות להרגיש איך הדפוס הזה של
לוותר על עצמנו ולשים את עצמנו אחרונות בתור,
מתחיל להכביד, להעיק והורס אותנו לאט ובהדרגה..
אנחנו מתחילות לחפש את הדרך להגיד “לא” ולהישאר בחיים.
הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאם נגיד “לא” יעזבו אותנו.

אז מה בדיוק מחכה לנו בסרטון?

שרון קולר ואני נפגשנו לשיחה על איך להגיד “לא”
ובייחוד איך להקשיב לגוף ולאותות שמגיעים ממנו על “כן” ועל “לא”
ולמה חשוב לנו לאפשר למתבגרים שלנו להגיד “לא”
ואיך יש ותהייה לזה השפעה על החיים שלהם.

בשלבי ההתפתחות התקינים שלנו אמורים היו לאפשר לנו
להתאמן ולתרגל את האסרטיביות שלנו, כדי ללמוד לחזק
את הביטחון העצמי ואת עמוד השדרה שלנו.
אבל לרוב, לא אפשרו לנו ולא עודדו אותנו להיות אסרטיביים
להיפך, שידרו לנו שכדאי לנו לרצות, להיות נחמדות,
אחרת יבקרו אותנו, יכעסו עלינו, ידחו אותנו, יעזבו אותנו,
אחרת יהיה לזה מחיר וזה יכול לגרור עימות.

אם לא התאמנו בגיל ההתבגרות, בזמן הכי נכון שאמור
לבנות את ה”אני” הפנימי שלנו באופן מדויק לאמת שלנו,
אז יש סיכוי שלא נדע לעשות את זה גם בבגרות.
לקחו לנו את האופציה להתאמן על להגיד לא ושנשארים
ואוהבים אותנו למרות שאנחנו “מורדות” ולא ילדות טובות.

הרבה נשים רק בגיל המעבר (גיל ההתבגרות השני שלנו)
לומדות להגיד את הלא אחרי שנים רבות שהן לא הרשו לעצמן,
מבלי אשמה ומבלי לפגוע בסובבים אותן.

אז איך אני יכולה ללמוד להיות אסרטיבית באמת?
בצורה שתהייה לי מדויקת ונאמנה לאמת שלי?

ללמוד להיות אסרטיבית זה תהליך. זה לא משהו שאפשר
לאמץ ביום אחד, בייחוד בגלל הצורך לאבחן ולדייק
בדיוק מה האמת שלי ואיך להקשיב לה.
הרבה פעמים התהליך הזה עובר דרך סוג של בלבול,
או סימפוניה של כמה קולות שמדברים בו זמנית:
הקול של השכל (המיינד) לעומת הקול של הרגש
לעומת התחושות של הגוף.
איזה מהם זה האמת שלי?

אף אחד לא יכול ללמד אותי מה ה”לא” שלי
ומה ה”כן” שלי. הדרך היחידה ללמוד את זה
עוברת דרך ניסוי וטעיה, היא מאוד אינדיבידואלית
ואני מדייקת את הגבולות שלי דרך הניסוי הזה.
לפעמים התהליך הזה ירגיש מאוד מבלבל.

הגוף מחזיק ידיעה פנימית עמוקה כזו
על האמת שלנו, על הגבול הנכון לנו,
ובדרך כלל אנחנו לא מקשיבות למה שהגוף
אומר אלא לראש ואז מתחיל הבלבול.
אם אנחנו מקשיבות לגוף ולמה שהוא אומר
ויודעות לפרש את זה בצורה ברורה ונכונה,
יהיה לנו קל יותר לדעת בדיוק מה האמת שלנו,
ומה אנחנו מרגישות וקצת יותר קשה להתעלם
ממנו.
זה כמו ללמוד להקשיב לשפה חדשה פנימית
שקשורה לצרכים הפנימיים שלי ולאמת
העמוקה שבתוכי ולכבד אותם, למרות
שכל השנים לימדו אותנו באופן לא מודע
להתעלם מהם ולהתעלות עליהם ולעשות
מה “שצריך”

לפעמים חלק אחד שלנו מאוד רוצה להיות
עבור הילדים שלי, להיות בנתינה, לוותר על עצמי,
והחלק השני יכול להגיד בדיוק הפוך, לא בא לי,
אני רוצה לשבת עכשיו רגל על רגל בערסל ולנוח
את שלי עשיתי כבר..
בכל רגע יש בתוכנו כמה קולות שלפעמים הם מנוגדים
זה לזה, והסוד הוא איך לאזן ביניהם ואיך לתת מקום
לשני הצדדים האלה, להקשיב להם ולתת להם מקום
מכובד בתוך השיקולים שלי.

אז אם זה הזמן שלך ללמוד סוף סוף להיות אסרטיבית,
אם את מרגישה שאת כבר לא מוכנה לשלם יותר את המחיר
של לוותר על עצמך ועל האמת שלך, מצוין.
אני איתך. אמצע החיים זה השלב הכי נכון לעשות את זה
אחרי גיל 40 זה הזמן שלך. תני לעצמך את מה שאת ראויה לו
ואת מה שמגיע לך.

כתבי לי כאן למטה את כל הטיפים שלך
להיות אסרטיבית בלי לפגוע ולהרגיש אשמה