איך להיות אסרטיבית מבלי לפגוע ולהרגיש אשמה

נושא שחוזר על עצמו שוב ושוב בקליניקה בעבודה שלי עם נשים, זה הקושי להגיד לא, לשים גבול, להיות אסרטיבית ולעשות את זה מבלי לפגוע באחרים, מבלי להרגיש אשמה או לפחד שיעזבו אותי ויכעסו עלי.

כנשים, מחנכים אותנו מגיל צעיר באופן לא מודע להגיד "כן", לחשוב על אחרים לפני שאנחנו חושבות על עצמנו, להיות בנתינה, לוותר, ל"החליק" וככה קורה שהרבה פעמים גם כשאנחנו רוצות להגיד "לא", אנחנו בסוף אומרות "כן" כי פשוט לא נעים לנו לפגוע וכי אנחנו באמת ובתמים בלב פתוח, רוצות לתת לקרובים אלינו המון.

ואז יכול להיות שקורה שאנחנו כבר כן מצליחות לעמוד על שלנו בהתחלה, אבל קשה לנו להחזיק את זה לאורך זמן וה"לא" שלנו הולך ונחלש ככל שהילדים או בני הזוג שלנו ממשיכים ללחוץ ולבקש ובסוף אנחנו עלולות למצוא את עצמנו אומרות את ה"כן", למרות שבאמת לא רצינו שזה יגיע לזה. הרבה פעמים זה קורה בגלל שעמוק בפנים אנחנו מרגישות שאנחנו מספיק חזקות, שאנחנו יכולות לקחת על עצמנו עוד ועוד מטלות ומשימות, למרות שיש בנו עוצמה רצינית ביותר, ואנחנו נושאות הרבה על הכתפיים העדינות שלנו ורגילות כל כך להיות למען אחרים, באופן אבסורדי משום מה, אנחנו לא תמיד יודעות איך להיות באמת חזקות ואיך לעמוד על שלנו.

המקור של זה הוא גם חברתי מגדרי קולקטיבי. בשלבי ההתפתחות התקינים שלנו, אמורים היו לאפשר לנו להתאמן ולתרגל את האסרטיביות שלנו, כדי ללמוד לחזק את הביטחון העצמי ואת עמוד השדרה שלנו. אבל לרוב, לא אפשרו לנו ולא עודדו אותנו להיות אסרטיביים להיפך, שידרו לנו שכדאי לנו לרצות, להיות נחמדות, אחרת יבקרו אותנו, יכעסו עלינו, ידחו אותנו, יעזבו אותנו, אחרת יהיה לזה מחיר וזה יכול לגרור עימות.

אם לא התאמנו בגיל ההתבגרות, שזה הזמן הכי נכון בהתפתחות שלנו שאמור לעזור לנו לבנות את ה"אני" הפנימי שלנו באופן מדויק לאמת שלנו, אז יש סיכוי שלא נדע לעשות את זה גם בבגרות. לקחו לנו את האופציה להתאמן על להגיד "לא" ולהיווכח שנשארים ואוהבים אותנו למרות שאנחנו "מורדות" ולא ילדות טובות.

הרבה נשים רק בגיל המעבר (גיל ההתבגרות השני שלנו) לומדות להגיד את ה"לא" אחרי שנים רבות שהן לא הרשו לעצמן, מבלי אשמה. בתקופה הזו בחיינו, אנחנו מתחילות להרגיש את המחיר שחוסר הדיוק הזה גובה מאיתנו. אנחנו מתחילות להרגיש איך הדפוס הזה של לוותר על עצמנו ולשים את עצמנו אחרונות בתור, מתחיל להכביד, להעיק והורס אותנו לאט ובהדרגה.. אנחנו מתחילות לחפש את הדרך להגיד "לא" ולהישאר בחיים. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאם נגיד "לא" יעזבו אותנו.

אם את מרגישה שלפעמים קשה לך להיות אסרטיבית, מתברר שזה לא רק עניין של אופי או ביטחון עצמי. מחקרים בפסיכולוגיה חברתית מצאו שנשים רבות חוות קונפליקט פנימי סביב אסרטיביות, משום שהמסרים שהן מקבלות מהסביבה הם לעיתים סותרים. מצד אחד מצפים מהן להיות עצמאיות, להוביל, להביע דעה ולעמוד על שלהן. מצד שני, עדיין קיימת ציפייה חברתית שנשים יהיו נעימות, מתחשבות, מרצות ולא "קשות מדי".

בסקירת מחקרים מקיפה שפורסמה בשנת 2017 על ידי החוקרים דניאל איימס, אליס לי ואבי וזלווק, נמצא שנשים שמפגינות אסרטיביות עלולות לעיתים להיתפס כפחות נעימות או כפחות "חביבות", גם כאשר הן מתנהגות בדיוק באותו אופן שבו גבר היה נתפס כמנהיג או כבעל ביטחון עצמי.

במילים אחרות, חלק מהחשש שלנו להגיד "לא" אינו נובע רק מהעבר שלנו או מחוויות הילדות שלנו. לעיתים הוא קשור גם להבנה עמוקה, אפילו לא מודעת, שהסביבה עלולה להגיב אחרת כשאישה מציבה גבול או מבקשת את מה שהיא צריכה.

אחת הטעויות הנפוצות היא לחשוב שלגייס אסרטיביות זה אומר שאני צריכה להיות להיות קשוחה, תקיפה או חסרת רגישות. אבל למעשה, חוקרי אסרטיביות מתארים אותה כנקודת האיזון שבין שני קצוות: בין הקצה שבו אנחנו מוותרות על עצמנו, נמנעות מלהגיד לא, שותקות ומרצות  לבין הצד השני שבו אנחנו מגייסות יותר מידי אסרטיביות עד שהיא מבוטאת בצורה לא נעימה בצורה של תוקפנות, כוחנות או התעלמות מהצרכים של האחר.

אסרטיביות בריאה נמצאת באמצע. היא מאפשרת לנו לכבד את עצמנו מבלי לבטל אחרים, ולהביע את הצרכים והרצונות שלנו מבלי לפגוע במי שעומד מולנו. היא מגיעה ממקום שלוו ושלם בתוכנו, מתוך עמוד שדרה חזק ונוכח. בסופו של דבר, אסרטיביות אינה כוחנות אלא היכולת להיות נאמנה לעצמי תוך שמירה על כבוד הדדי במערכת היחסים.

הרבה אנשים חושבים שאסרטיביות מתבטאת בעיקר ביכולת לסרב בצורה חופשית ובריאה, אבל בפועל אסרטיביות כוללת מגוון רחב של מיומנויות כמו:

• לבקש עזרה כשצריך
• להביע דעה גם כשלא כולם מסכימים איתה
• לבקש את מה שמגיע לי
• להציב גבולות
• לנהל שיחה לא נוחה בלי לברוח ממנה
• להגיד "כן" כשזה באמת מתאים לי ו"לא" כשזה לא

במובן הזה, ללמוד איך להיות אסרטיבית הוא תהליך של חיבור לעצמי, לצרכים שלי וליכולת שלי לתת להם מקום בתוך מערכות היחסים שלי.

הרבה נשים שאני פוגשת מרגישות שאם הן יהיו אסרטיביות מדי, יכעסו עליהן, ידחו אותן או יחשבו שהן אנוכיות. מעניין לראות שהמחקר מצא שהפחד הזה אינו דמיוני. במצבים מסוימים נשים שביקשו העלאה בשכר, ניהלו משא ומתן או קידמו את עצמן באופן אסרטיבי, נתקלו בתגובות פחות אוהדות בהשוואה לגברים שפעלו באותה דרך. במקרים מסוימים אנשים אף הביעו פחות רצון לעבוד איתן או ליצור איתן קשר בעתיד. המשמעות אינה שנשים צריכות להימנע מאסרטיביות. להיפך. המשמעות היא להבין שהקושי שאנחנו חוות אינו בהכרח סימן לכך שמשהו לא בסדר אצלנו. פעמים רבות מדובר בהתנגשות בין הצרכים האמיתיים שלנו לבין הציפיות שהחברה הציבה בפנינו במשך שנים.

המלכוד הכפול של נשים – מה מצא המחקר?

החוקרים מתארים בצורה מאוד בהירה וחדה את המצב שנשים נמצאות בו סביב אסרטיביות כמעין הליכה על חבל דק. הן מוצאות את עצמן מנסות לאזן בין הרצון לשמור על מערכות היחסים שלהן לבין הצורך להיות נאמנות לעצמן. האתגר שזה מביא הוא שלא תמיד יש לנו תחושה שאנחנו יכולות "לנצח" במשחק הזה. מצד אחד, אם נהיה אסרטיביות מדי, יש סיכוי שניתפס כתובעניות, קשוחות או אנוכיות. מצד שני, אם נוותר שוב ושוב על הצרכים שלנו ונעדיף את הרצונות של כולם לפנינו, אנחנו עלולות למצוא את עצמנו מותשות, מתוסכלות ומרגישות שלא רואים אותנו באמת. המלכוד הזה מלווה אותנו לעיתים בהמון רגעים במהלך היום יום ומקשה עלינו ליישב את הנושא הזה בתוכנו בצורה בריאה ומאוזנת.

המחקר מצביע על דבר מעניין נוסף. נדמה לנו לפעמים שאם רק נהיה יותר מתחשבות, יותר מוותרות ויותר נעימות, הכל יסתדר. אבל בפועל, גם זה לא תמיד עובד. נשים רבות משקיעות לאורך השנים המון אנרגיה בלדאוג לאחרים, להתגמש ולהחזיק את כולם, אך לא תמיד זוכות לאותה הכרה, הערכה או התחשבות בחזרה. לכן הפתרון אינו לעבור לקצה השני ולהפוך לכוחניות, אלא ללמוד למצוא את נקודת האיזון הבריאה בין דאגה לאחרים לבין נאמנות לעצמנו.

אז איך אני יכולה ללמוד להיות אסרטיבית באמת?
בצורה שתהייה לי מדויקת ונאמנה לאמת שלי?

ללמוד להיות אסרטיבית זה תהליך. זה לא משהו שאפשר לאמץ ביום אחד, בייחוד בגלל הצורך לאבחן ולדייק בדיוק מה האמת שלי ואיך להקשיב לה. הרבה פעמים התהליך הזה עובר דרך סוג של בלבול, או סימפוניה של כמה קולות שמדברים בו זמנית: הקול של השכל (המיינד) לעומת הקול של הרגש לעומת התחושות של הגוף. איזה מהם זה האמת שלי?

אף אחד לא יכול ללמד אותי מה ה"לא" שלי ומה ה"כן" שלי. הדרך היחידה ללמוד את זה עוברת דרך ניסוי וטעיה, היא מאוד אינדיבידואלית ואני מדייקת את הגבולות שלי דרך הניסוי הזה. לפעמים התהליך הזה ירגיש מאוד מבלבל. הגוף מחזיק ידיעה פנימית עמוקה כזו על האמת שלנו, על הגבול הנכון לנו, ובדרך כלל אנחנו לא מקשיבות למה שהגוף אומר אלא לראש ואז מתחיל הבלבול.

אם אנחנו מקשיבות לגוף ולמה שהוא אומר ויודעות לפרש את זה בצורה ברורה ונכונה, יהיה לנו קל יותר לדעת בדיוק מה האמת שלנו, ומה אנחנו מרגישות וקצת יותר קשה להתעלם
ממנו. זה כמו ללמוד להקשיב לשפה חדשה פנימית שקשורה לצרכים הפנימיים שלי ולאמת העמוקה שבתוכי ולכבד אותם, למרות שכל השנים לימדו אותנו באופן לא מודע להתעלם מהם ולהתעלות עליהם ולעשות. מה "שצריך"

לפעמים חלק אחד שלנו מאוד רוצה להיות עבור הילדים שלנו, להיות בנתינה, לוותר על עצמי והחלק השני יכול להגיד בדיוק הפוך, להגיד "לא בא לי", אני רוצה לשבת עכשיו רגל על רגל בערסל ולנוח את שלי עשיתי כבר.. בכל רגע יש בתוכנו כמה קולות שלפעמים הם מנוגדים זה לזה, והסוד הוא איך לאזן ביניהם ואיך לתת מקום לשני הצדדים האלה, להקשיב להם ולתת להם מקום מכובד בתוך השיקולים שלי.

למרות שאנחנו פוגשות את נושא האסרטיביות הרבה פעמים בתוך המשפחה, בזוגיות או מול הילדים, הוא משפיע כמעט על כל תחום בחיינו וגם על הקריירה, העבודה והמנהיגות שלנו.

הקושי להיות אסרטיבית לא מופיע רק בבית או בזוגיות. הרבה נשים פוגשות אותו גם במקום העבודה. אולי ביקשת העלאה בשכר והרגשת לא נעים. אולי רצית להביע רעיון בישיבה אבל העדפת לשתוק. אולי מצאת את עצמך לוקחת על עצמך עוד ועוד משימות למרות שהעומס כבר גדול מדי. אותם מחקרים מראים שנשים רבות מתמודדות עם דילמה אמיתית: מצד אחד הן יודעות שכדי להתקדם מקצועית חשוב להביע עמדה, לבקש את מה שמגיע להן ולהציג את ההישגים שלהן. מצד שני הן חוששות להיתפס כשתלטניות, תובעניות או "לא נעימות". אסרטיביות בעבודה אינה אומרת להילחם בכולם. היא היכולת לבטא את הערך שלך, את הגבולות שלך ואת הצרכים המקצועיים שלך בצורה ברורה, מכבדת ועניינית.

נשים רבות שמתקדמות לתפקידי ניהול מגלות אתגר נוסף. מנהלת נדרשת לקבל החלטות, להציב גבולות, לתת משוב, לנהל קונפליקטים ולהוביל אנשים. אבל בדיוק אותן התנהגויות שבדרך כלל נתפסות כמנהיגות אצל גברים, עלולות לעיתים להתפרש בצורה ביקורתית יותר כשהן מגיעות מאישה. זו אחת הסיבות לכך שמנהלות רבות מנסות לפצות על כך באמצעות ריכוך יתר, הימנעות מעימותים או לקיחת אחריות מוגזמת על רגשותיהם של אחרים. ניהול אסרטיבי אינו מבוסס על כוח או שליטה. הוא מבוסס על היכולת לשלב בין בהירות, גבולות ועמוד שדרה לבין אנושיות, הקשבה ורגישות. למעשה, מנהיגות מיטיבה אינה דורשת מאיתנו לבחור בין סמכות לבין חמלה, אלא ללמוד לשלב ביניהן.

מה עלול לקרות כשאנחנו מנסות להיות אסרטיביות ולהגיד לא?

שרון קולר ואני נפגשנו לשיחה על איך להגיד "לא" ובייחוד איך להקשיב לגוף ולאותות שמגיעים ממנו על "כן" ועל "לא" ולמה חשוב לנו לאפשר למתבגרים שלנו להגיד "לא" ואיך יש ותהייה לזה השפעה על החיים שלהם. בסרטון למטה, אנחנו עושות תרגיל קטן שמאפשר לך רגע אחד להתחבר דרך הגוף, להרגשה של האנרגיה של "לא". לתחושה שהמילה הקטנה הזאת נותנת לנו בגוף. אנחנו הרגשנו את זה כמשהו "כבד", "מכווץ", לא נעים. (תראי את הסרטון ותרגישי בעצמך, מה זה עושה לך?) ובאמת זאת אחת הסיבות העיקריות שאנחנו נמנעות ומעדיפות להגיד "כן" בכל שלב אפשרי, כי כשאנחנו כשאנחנו אסרטיביות ואומרות את ה"לא" שלנו, אז עולים בתוכנו כל מיני רגשות שהם לא הכי נעימים כמו: תחושות של דחייה ואשמה.

לאורך השנים קיבלת שוב ושוב את המסר שכדי לשמור על הרמוניה, אהבה וקרבה בקשרים שלך, כדאי שתוותרי, תסתדרי לבד, תספגי ותמשיכי הלאה. אבל לאורך זמן, ויתור מתמשך על עצמך יוצר עייפות, תסכול, כעס פנימי ולעיתים גם תחושת אובדן של מי שאת באמת.

אסרטיביות אינה היכולת לנצח אחרים. היא היכולת להישאר מחוברת לעצמך גם כשלא כולם מרוצים מהבחירות שלך. כשאת לומדת להקשיב לצרכים שלך, לכבד את הגבולות שלך ולהביע אותם בצורה ברורה ומכבדת, לא רק שאת לא פוגעת באחרים, אלא את גם מפסיקה לפגוע בעצמך.