הפחד לתפוס מקום – למה הרבה נשים מקטינות את עצמן?

לאורך השנים הרבות שאני מלווה נשים בטיפול רגשי בקליניקה שלי, אני פוגשת נשים מוכשרות, חכמות, יצירתיות ורגישות. נשים שיש להן הרבה מה לתת לעולם. מבחוץ הן נראות מתפקדות, מצליחות ומרשימות, אבל בפנים הן חיות עם תחושה מתמשכת שהן לא באמת מספיק טובות. שוב ושוב אני רואה את אותו דפוס כואב. מבלי לשים לב, נשים מצמצמות את עצמן, כאילו מחכות לרגע הנכון או לאישור חיצוני כדי לפרוץ החוצה, הן מטילות ספק בעצמן וחוששות להיראות.

לא כי אין להן יכולות, אלא כי עמוק בפנים משהו מפחד לתפוס מקום, הן חוששות להיחשף או דוחות הזדמנויות שיכולות לקדם אותן. הן חוששות שיום אחד יגלו שהן לא יודעות מספיק, לא מוכשרות מספיק או לא ראויות למקום שהגיעו אליו. הן נוטות להמעיט בערך ההישגים שלהן, לייחס הצלחות למזל או לנסיבות חיצוניות, ולהרגיש שהן רק "עושות כאילו". לתחושה הזו יש שם והוא תסמונת המתחזה. ככל שמעמיקים להבין את התופעה וקוראים את המחקרים בנושא, מגלים שלא מדובר רק בספק עצמי או בחוסר ביטחון עצמי. פעמים רבות היא קשורה לפחד עמוק יותר, הפחד להיראות, להתבלט ולתפוס מקום בעולם.

בנוסף, מתברר שיש לתסמונת הזו אלמנט שהוא גם חברתי, תרבותי קולקטיבי. כנשים למדנו לאורך השנים להקטין את עצמנו, לא להפריע, לא להתבלט ולא לתפוס יותר מדי מקום. כבר בשנות ה 70 זיהתה הפסיכולוגית מטינה הורנר תופעה שהיא כינתה "המניע להימנע מהצלחה". היא טוענת שנשים רבות חוששות מהמשמעויות שעלולות להתלוות לנוכחות שהן יתפסו או להצלחה שהן יחוו ויקרינו החוצה. לפי המחקר, חלק מהנשים חוששות שהצלחה, בולטות, או הישגים יוצאי דופן יובילו לדחייה, לביקורת או לתחושה שהן כבר אינן עומדות בציפיות החברתיות המסורתיות.

המחקר מראה איך נשים חוששות שתפיסת מקום משמעותי ב'עולם של גדולים' תהפוך אותן לפחות מקובלות חברתית או תפגע בנשיותן ושזה בא לידי ביטוי בנסיגה למקומות מוכרים ובטוחים יותר או בהמעטה בערך ההישגים שלנו. אם הסביבה משדרת שזה "לא נשי" להצליח, אז רק טבעי שכנשים נרצה להמנע מכך ואפילו אולי נפתח סוג של חרדה מהמקום הזה.

הפחד לתפוס מקום לא תמיד נראה כמו פחד גלוי ולאוו דווקא יראה תמיד דרמטי או מוחצן. ברוב המקרים הוא מופיע בדרכים שקטות ועדינות עד כדי כך שאנחנו לא תמיד מזהות אותו. הפחד לתפוס מקום אינו רק פחד לדבר מול קהל או להיות במרכז הבמה. הוא יכול להתבטא בהימנעות מהזדמנויות, בצמצום עצמי או בקושי לבטא את הרצונות והצרכים שלנו. הוא יכול לבוא לידי ביטוי בעוד כל מיני דרכים כמו למשל: אנחנו נמנעות מלבקש העלאה בשכר, למרות שאובייקטיבית אנחנו עובדות מאוד קשה ולגמרי ראויות לה. אנחנו דוחות פתיחת עסק או יציאה לדרך חדשה למרות שאחרים לגמרי יחשבו שאנחנו יכולות לעשות את זה, אנחנו מהססות מלחלוק את הרעיונות המעולים שיש לנו למרות שכולם מפסידים מכך שאנחנו שותקות ונמנעות מלבטא דיעה ייחודית או שונה מאחרים. לפעמים קורה שאנחנו נשארות במערכות יחסים שכבר אינן מיטיבות איתנו ולא בריאות לנו.

מאחורי כל מגוון סוגי ההתנהגויות הללו מסתתר לעיתים אותו קול פנימי די הרסני ומקטין שלוחש לנו שאסור לנו לקחת לעצמנו באמת מקום בעולם. עבור חלק מהנשים הפחד הוא להיחשף. אחרות חוששות מביקורת, מדחייה או מאכזבה של הסביבה. יש מי שחוששת לעורר קנאה, להיתפס כיהירה או להיות שונה מהאנשים שסביבה. לכן פעמים רבות קל יותר להישאר קטנה מאשר להתמודד עם המחירים שנדמה לנו שיגיעו יחד עם הנוכחות שלנו.

לצערי אני רואה די הרבה בקליניקה שלי, איך הפחד לתפוס מקום בא לידי ביטוי דרך הקטנה עצמית. נשים רבות מתנצלות גם כשאין צורך בכך, הן עלולות להמנע מלהביע את דעתם מול אחרים או לבטל אותה, לעיתין באופן סמוי ולא מודע, הן מחכות לסוג של אישור חיצוני לפני קבלת החלטות או נמנעות מלבקש את מה שהן באמת צריכות. גם כאשר אנחנו מגיעות להישגים ומצליחות, אנחנו נוטות להצטנע ולהתקשות לקחת קרדיט על ההישגים שלנו. במקום להכיר בעבודה הקשה, ביכולות ובכישרונות שלנו, קל לנו יותר לייחס את ההצלחה לסוג של מזל, לנסיבות או לעזרה שקיבלנו מאחרים.

כאשר הדפוסים האלה חוזרים על עצמם לאורך זמן, הם יוצרים פער בין מי שאנחנו באמת לבין המקום שאנחנו מרשות לעצמנו לתפוס בעולם.

קרול גיליגן, מחלוצות הפסיכולוגיה הפמיניסטית, מסבירה את התהליך הפסיכולוגי והחברתי שגורם לנו כנשים להקטין את עצמנו, להשתיק את קולנו הפנימי ולאבד את האמון בידע שלנו כדי להתאים את עצמנו לציפיות החברה. היא מתארת שהקושי שלנו לתפוס מקום אינו מקרי. היא מצאה שמגיל צעיר אנחנו כנשים, לומדות להיות "ילדה טובה" ולוותר על הקול האישי שלנו למען ההרמוניה. אנחנו לומדות להיות "נחמדות", להתחשב, לרצות, לא ליצור אי נוחות ולא לאכזב אחרים. אנחנו מפתחות מנגנוני הגנה כמו "אני לא יודעת", שלא נובע באמת מחוסר ידע,  במחקרה היא מצאה שהלחץ החברתי גורם לנו כנשים לבטל או להמעיט בערך הקול האישי שלנו ולתייג אותו כ"טיפשי", "גס רוח" או "לא נכון", רק כדי להתקבל לחברה.

היא גילתה שעבור נשים, הצלחה אינדיבידואלית דורשת "תפיסת מקום" על חשבון אחרים או תוך התנתקות מהם ולכן מעוררת חרדה עמוקה. הן חוששות שתפיסת המקום תבודד אותן ותפגע במערכות היחסים שהן מרכז חייהן וזו הסיבה שיש לנו פחד שהידע והעוצמה שלנו ירחיקו אותנו מהאנשים שחשובים לנו.

לאט לאט אנחנו לומדות להקשיב לאחרים יותר מאשר לעצמנו. בבגרותן נשים רבות יודעות היטב מה כולם צריכים, אבל מתקשות לענות על שאלה פשוטה: "ומה אני צריכה?"

הגיעה השעה להבין שהיכולת שלנו להיות בקשר לא צריכה לבוא על חשבון היכולת שלנו להנהיג ולהצליח; הקול שלנו הוא לא 'טעות' או 'הפרעה', הוא פשוט קול שונה שהעולם מחכה לשמוע

אחת התופעות שממחישות היטב את הפחד לתפוס מקום היא תסמונת המתחזה. נשים רבות חיות בתחושה שהן אינן באמת ראויות למקום שהגיעו אליו. הן חוששות שיום אחד "יגלו" שהן לא מספיק מוכשרות, לא מספיק מקצועיות או לא מספיק טובות. מחקרים עדכניים מציעים להסתכל על תסמונת המתחזה לא רק כחוסר ביטחון אלא גם כתגובת קיפאון. כאשר אנחנו נכנסות למרחב שנתפס בעינינו כמאיים או לא מוכר, המערכת הפנימית מאותתת סכנה.

במקום להתקדם, אנחנו נעצרות. במקום לבטא את עצמנו, אנחנו שותקות. במקום לתפוס מקום, אנחנו מתחילות לפקפק בזכות שלנו להיות שם מלכתחילה. לכן התחושה "אני מתחזה" אינה תמיד עדות לכך שאנחנו לא שייכות. לפעמים היא דווקא סימן לכך שאנחנו גדלות מעבר לגבולות הישנים שהכרנו.

הפחד לתפוס מקום נשען בדרך כלל על מספר מנגנונים שפועלים יחד. לפעמים אלו פחדים מכל מיני סוגים: זה יכול להיות פחד לטעות, פחד מביקורת, מדחייה או מחשיפה ואפילו פחד מהצלחה, פחד לאבד או להרחיק את הקרובים אלינו ועוד פחדים מגוונים ורבים. לפעמים אלו ההתניות והאמונות המשפחתיות, התרבותיות והחברתיות שספגנו בילדות על מי מותר לנו להיות ומה מותר לנו לבקש, כפי שקרול גיליגן מצאה. אצל נשים אחרות מופיעים דפוסים אחרים כמו: ספק עצמי או בלבול, דחיינות, פרפקציוניזם או קושי לבחור כיוון אחד ולהתחייב אליו. כל הדפוסים האלה נראים שונים מבחוץ, אך לעיתים קרובות הם משרתים את אותה מטרה: להימנע מחשיפה מלאה של מי שאנחנו באמת, כאשר איננו פועלות, איננו מסתכנות וכאשר איננו מסתכנות, איננו נדרשות להתמודד עם האפשרות שיראו אותנו באמת.

החדשות הטובות הן שהפחד לתפוס מקום אינו גזירת גורל. אפשר להתחיל לשנות אותו בהדרגה. הצעד הראשון הוא לזהות את האמונות והסיפורים שמנהלים אותנו. לשאול את עצמנו מאיפה למדנו להקטין את עצמנו ולמי בעצם שייך הקול שאומר לנו שאנחנו לא מספיק. בהמשך אפשר להתחיל לעבוד עם הפחדים עצמם, לרפא פצעי עבר, לחזק את הקשר לעצמנו ולפתח דפוסים חדשים שתומכים בביטוי עצמי בריא. את כל זה אפשר לעשות ממש לבד בעצמך, או להגיע לטיפול רגשי שילווה אותך בדרך החשובה הזו.

אבל מעל הכול חשוב להחזיק בפנים ולזכור דבר אחד, את לא חייבת להרגיש ביטחון כדי לצאת לפעולה. נשים רבות מחכות להרגיש מוכנות לגמרי לפני שהן מבקשות, יוזמות, משמיעות קול או תופסות מקום. בפועל, אנחנו רואים שהביטחון נבנה תוך כדי תנועה. לפעמים כל מה שנדרש הוא צעד קטן אחד: להגיד את הדעה שלך גם כשאת חוששת, לבקש את מה שאת צריכה, להפסיק להתנצל על עצם הקיום שלך, להסכים להיות לא מושלמת ולעשות צעד אחד קטן למרות הפחד ולראות שהשמיים לא נופלים ואולי הסביבה תשמח לקבל את הקול שלך ואף תיתרם מכך.

נשים רבות חוששות שאם יתנו מקום לצרכים, לחלומות או לשאיפות שלהן הן יהפכו לאנוכיות. בפועל, ההפך הוא הנכון. אישה שמחוברת לעצמה, לערך שלה ולרצונות שלה אינה לוקחת מקום מאחרים. היא פשוט מפסיקה לוותר על המקום שלה.

לתפוס מקום אינו אומר להיות גדולה יותר מאחרים. הוא אומר להסכים להיות מי שאת, בלי להצטמצם כדי להתאים לציפיות של כולם ממש כמו שהשמש אינה מבקשת רשות לזרוח ולא בודקת אם זה הזמן הנכון לזרוח או אם כולם יהיו מרוצים ממנה, היא פשוט עושה את מה שלשמו נועדה, כך גם את לא צריכה להפוך למישהי אחרת כדי לתפוס מקום בעולם. ייתכן שכל מה שנדרש הוא להפסיק להסתתר ולהתחיל לתת מקום למי שאת כבר עכשיו.