בדידות רגשית – למה אנחנו מרגישים לבד גם כשיש סביבנו אנשים?

אחד הדברים שאני פוגשת שוב ושוב בקליניקה הוא תחושת בדידות פנימית כזו שקשה להסביר. אנשים יכולים להיות מוקפים במשפחה, בחברים ובילדים, לחיות בתוך זוגיות ארוכת שנים ולנהל חיי חברה מלאים בפעילות ובמשימות ובכל זאת להרגיש שאין באמת מי שרואה אותם, מבין מה עובר עליהם או נמצא איתם במקום הרגשי שבו הם זקוקים למישהו.

לא מזמן אמרה לי אחת הנשים שאני מלווה: "אני פיזית אף פעם לא לבד, אבל כמעט תמיד מרגישה לבד”. המשפט הזה מתאר בדיוק את הבלבול שיש בחוויה הזאת. אם יש סביבנו אנשים שאנחנו יודעים שאוהבים אותנו, מדוע אנחנו עדיין מרגישים עמוק בתוכנו בודדים? לפעמים אנחנו מאשימים את עצמנו שאנחנו כפויי טובה, מפונקים או מצפים ליותר מדי. לכן אנחנו ממשיכים לתפקד, להקשיב, לדאוג לאחרים ולהסתיר את מה שמתרחש בתוכנו.

אבל בדידות אינה נמדדת רק במספר האנשים שנמצאים סביבנו. לפעמים הכאב אינו נובע מכך שאין לנו קשרים, אלא מכך שבתוך הקשרים שלנו אין לנו מספיק מקום: לרגשות שלנו, לצרכים הרגשיים ולחלקים הפגיעים שבתוכנו. זוהי בדידות רגשית: החוויה שאנחנו נושאים את העולם הפנימי שלנו לבד, גם כשאנחנו מוקפים באנשים.

בדידות היא חוויה רגשית כואבת שנוצרת כאשר קיים פער בין הקשר שאנחנו זקוקים לו לבין הקשר שאנחנו חווים בפועל. לפי ארגון הבריאות העולמי, תחושת בדידות אינה תלויה רק בכמות הקשרים החברתיים שלנו, אלא גם באיכות שלהם ובמידה שבה הם מעניקים לנו קרבה, שייכות, תמיכה והרגשה שרואים ומבינים אותנו.

לכן אפשר להיות לבד מבלי להרגיש בדידות ואפשר לחוות הרגשת בדידות עמוקה דווקא כשאנחנו מוקפים באנשים. יש מי שנהנים מזמן עם עצמם, זקוקים למרחב ולשקט ובוחרים להיות לבד מפעם לפעם. כאשר הלבד הוא בחירה והוא מתאים לצרכים שלנו, הוא יכול להיות נעים, מזין ואפילו חיוני.

בדידות, לעומת זאת, אינה מרגישה כמו בחירה. היא מופיעה כאשר אנחנו רוצים קשר, קרבה או שיתוף אבל לא מצליחים למצוא אותם, או כאשר הקשרים שקיימים בחיינו, אינם עונים על הצורך הרגשי שלנו. לפעמים חסרה לנו חברה ונוכחות של אנשים ולפעמים יש סביבנו אנשים רבים, אבל חסרה התחושה שיש מישהו שאפשר להיות איתו באמת כפי שאנחנו.

חשוב גם להבחין בין בדידות לבין בידוד חברתי. בידוד חברתי הוא מצב אובייקטיבי יחסית שבו יש לנו מעט קשרים או מעט מפגשים עם אחרים. בדידות היא החוויה הסובייקטיבית שלנו בתוך המציאות הזאת. אדם יכול לחיות לבדו ולהרגיש מחובר ושייך ואדם אחר יכול לחיות בתוך משפחה, לעבוד לצד אנשים ולנהל חיי חברה פעילים ובכל זאת להרגיש לבד.

סקירה מחקרית על חוויית הבדידות מבחינה בין בדידות חברתית, הקשורה למחסור ברשת של קשרים ובתחושת השתייכות, לבין בדידות רגשית, שנוצרת כאשר חסר לנו קשר קרוב, משמעותי ובטוח. בדידות בתוך זוגיות אינה מוגדרת בהכרח כסוג נפרד, אך היא יכולה להיות ביטוי עמוק במיוחד של בדידות רגשית.

הסוגים האלה אינם תמיד נפרדים. אפשר לחוות בדידות חברתית ורגשית בו זמנית ואפשר להרגיש שייכים מאוד לקהילה או לקבוצת חברים ובכל זאת לחוות בדידות עמוקה בתוך הזוגיות. ההבחנה אינה מיועדת להכניס אותנו לתבנית, אלא לעזור לנו לשאול בצורה מדויקת יותר: האם חסרים לי אנשים בחיים, או שחסרה לי האפשרות להיות קרוב, גלוי ומובן בתוך הקשרים שכבר קיימים בהם?

בתחילת החיים, אנחנו זקוקים לאדם אחר שיעזור לנו ללמוד איך להיות בקשר עם העולם הרגשי שלנו. כתינוקות וכילדים עדיין אין לנו יכולת מלאה להבין מה אנחנו מרגישים, להרגיע את עצמנו או לתת מילים לחוויה שלנו. אנחנו לומדים לעשות את כל אלה בתוך הקשר עם דמויות ההיקשרות שמטפלות בנו.

כאשר המבוגרים שסביבנו פנויים רגשית, הם מבחינים שמשהו עובר עלינו, מנסים להבין מה אנחנו צריכים, מרגיעים אותנו ועוזרים לנו לשאת רגשות שעדיין גדולים מדי עבורנו. דרך החוויות החוזרות האלה אנחנו מפנימים בהדרגה את הידיעה שמותר לנו להרגיש, שיש מקום לצרכים שלנו ושברגעים קשים איננו חייבים להישאר לבד.

אבל לא כל ההורים קיבלו בעצמם את התמיכה הרגשית הזאת. חלקם גדלו בתקופות של מלחמה, הגירה, אובדן או הישרדות. אחרים חונכו להדחיק רגשות, להמשיך לתפקד ולא לדבר על כאב. גם כאשר הם אהבו אותנו ודאגו לכל הצרכים המעשיים שלנו, ייתכן שהם לא תמיד ידעו כיצד לזהות את עולמנו הרגשי, להיות איתנו בתוכו ולעזור לנו להבין ולווסת את מה שהרגשנו.

לא תמיד מדובר בהזנחה ברורה או בילדות שנראתה קשה מבחוץ. לפעמים אלה דווקא חוויות קטנות שחזרו שוב ושוב: בכינו ואמרו לנו שאין סיבה לבכות, פחדנו וביקשו מאיתנו להיות חזקים, נפגענו אבל לא היה מי ששאל מה קרה, או הבנו שהמבוגרים סביבנו עמוסים מדי ולכן עדיף שלא נוסיף עליהם את הקושי שלנו.

במצבים כאלה אנחנו עשויים ללמוד מוקדם מאוד להסתמך בעיקר על עצמנו. אנחנו מסתירים רגשות, מצמצמים צרכים, נמנעים מלבקש עזרה וממשיכים לתפקד גם כשבפנים קשה לנו. מה שהיה פתרון חכם והכרחי בילדות עלול להפוך בבגרות לדפוס שמשאיר אותנו לבד: אנחנו כמהים לקשר ולקרבה, אבל מתקשים לאפשר לאחרים לראות אותנו באמת או להיות שם עבורנו.

מטא־אנליזה רחבה שבחנה 224 מחקרים מצאה קשר בין דפוסי היקשרות לא בטוחים לבין בדידות ומצוקה רגשית בבגרות. מחקר נוסף מצא קשר בין הזנחה רגשית בילדות לבין היקשרות לא בטוחה ופחד או הימנעות ממצבים חברתיים. ממצאים אלה אינם אומרים שכל מי שלא קיבל מענה רגשי בילדות בהכרח יסבול מבדידות, אבל הם עוזרים לנו להבין כיצד חוויות מוקדמות עשויות להשפיע על היכולת להרגיש בטוחים, גלויים וקרובים בתוך קשרים בהמשך החיים.

לפעמים תחושת הבדידות שאנחנו נושאים כיום אינה רק תוצאה של מספר האנשים שסביבנו. היא יכולה להיות גם הד עמוק של אותה חוויה מוקדמת שבה למדנו שאין מי שיכול להיות איתנו בתוך מה שאנחנו מרגישים.

אני מכירה אישית את הכאב הזה של הבדידות שאיש מבחוץ אינו רואה. בדידות כזו יכולה לפגוש אותנו בסוף יום עמוס, אחרי שדיברנו עם עשרות אנשים, כשהבית סוף סוף שקט ואין לנו למי לספר איך באמת עבר עלינו היום. היא יכולה להופיע בארוחה משפחתית כשכולם מדברים סביבנו, או בלילה כשאנחנו שוכבים לצד אדם שאנחנו אוהבים אבל מרגישים רחוקים ממנו מאוד.

ברגעים האלה הבדידות אינה רק היעדר של אדם אחר. היא התחושה שאין מקום שבו אנחנו יכולים לרגע להוריד את ההגנות, להפסיק לתפקד ולהיות בדיוק כפי שאנחנו. לפעמים הכאב גדול כל כך, דווקא משום שמבחוץ נדמה שיש לנו כל מה שצריך כדי לא להרגיש לבד.

לא תמיד קל לזהות בדידות רגשית. כשאין לנו כמעט קשרים או מפגשים, החוסר ברור יותר. אבל כאשר אנחנו חיים בתוך משפחה, עובדים, פוגשים אנשים ומנהלים שיחות לאורך היום, הבדידות עשויה להופיע כחוויה שקטה ומתמשכת של ריחוק, ריקנות או תחושה שאיש אינו מכיר אותנו באמת.

היא עשויה להתבטא בכמה דרכים:

• אנחנו מקשיבים לאחרים ותומכים בהם, אבל כמעט לא משתפים במה שעובר עלינו
• אנחנו רגילים להתמודד לבד ומתקשים לבקש עזרה גם כשאנחנו זקוקים לה
• אנחנו חוששים להכביד, להיתפס כחלשים או להיות "יותר מדי”
• יש לנו שיחות רבות, אבל מעט מאוד שיחות שבהן אנחנו מרגישים גלויים ומובנים
• אנחנו אומרים שהכול בסדר גם כשבפנים אנחנו כאובים, מוצפים או מותשים
• אנחנו מרגישים שאנשים מכירים את התפקידים שאנחנו ממלאים, אבל לא באמת מכירים אותנו
• אנחנו כמהים לקרבה, אבל נסגרים או מתרחקים דווקא כשמישהו מנסה להתקרב
• גם בתוך קשר קרוב אנחנו חשים שאין לנו עם מי לחלוק את הדברים החשובים באמת
• ברגעים קשים אנחנו מניחים מראש שאיש לא יבין אותנו ולכן אפילו לא מנסים להסביר
• אנחנו מוקפים באנשים, אך עדיין מרגישים שחסר מקום שבו אפשר להניח לרגע את כל מה שאנחנו מחזיקים

לא כל אחד מהסימנים האלה מעיד בהכרח על בדידות נפשית או רגשית. לפעמים אנחנו פשוט זקוקים לפרטיות, מתקשים בתקופה מסוימת או מעדיפים לעבד דברים בעצמנו לפני שאנחנו משתפים. אבל כאשר החוויה חוזרת לאורך זמן ומשאירה אותנו עם תחושה שאין לנו על מי להישען, כדאי לעצור ולבדוק מה חסר לנו בתוך הקשרים שלנו ומה מקשה עלינו לאפשר לאחרים להתקרב.

ואולי הדבר החשוב ביותר לזכור הוא שהבדידות הזאת אינה אומרת שמשהו בנו פגום או שאיננו יודעים ליצור קשר. פעמים רבות היא מספרת עד כמה התרגלנו להגן על החלקים הרגישים שלנו, ועד כמה עמוק בתוכנו אנחנו עדיין מחכים לחוויה שבה מישהו יוכל לראות אותנו ולהישאר.

כדי לשמור על פרטיותן של הנשים שאני מלווה, הדוגמה הבאה משלבת פרטים מכמה תהליכים טיפוליים.

אני חושבת על אישה שהייתה מוקפת כל הזמן באנשים. היו לה בן זוג, ילדים, חברות ועבודה שבה כולם פנו אליה כשהיו זקוקים לעזרה. מבחוץ היא נראתה אהובה, חזקה ומחוברת מאוד. אבל כששאלתי אותה למי היא מתקשרת כשהיא נשברת, היא השתתקה לרגע וענתה: "לאף אחד”.

כשהעמקנו גילינו שהיא למדה כבר בילדות להיות זו שמסתדרת. אמה הייתה עמוסה רגשית, אביה כמעט לא דיבר על רגשות והיא הבינה שאין טעם להביא הביתה את הפחדים והכאבים שלה. לא הייתה שם בהכרח חוויה דרמטית אחת, אלא הרבה רגעים קטנים שבהם נשארה לבד עם מה שהרגישה.

גם בבגרותה כולם ידעו שאפשר להישען עליה, אבל כמעט אף אחד לא ידע שגם היא זקוקה לפעמים למישהו שתוכל להישען עליו. העבודה שלנו לא הייתה לעזור לה להכיר עוד אנשים, אלא ללמוד בהדרגה לחשוף צורך, לבקש תמיכה ולהישאר בקשר גם כשהיא אינה חזקה ואינה מחזיקה את כולם.

כשאנחנו מנסים להבין איך להתמודד עם בדידות, הפתרון הראשון שעולה בדרך כלל הוא לצאת יותר, לפגוש אנשים או להצטרף לחוג. אלה יכולים להיות צעדים מועילים מאוד כשאנחנו מתמודדים עם בדידות חברתית, אבל הם לא תמיד מצליחים להפיג בדידות רגשית. אם הקושי שלנו הוא לא רק מחסור באנשים אלא הפחד להיחשף, לבקש תמיכה או לאפשר לאחרים להתקרב, אנחנו עלולים להמשיך להרגיש לבד גם בתוך מעגל חברתי רחב.

חשוב לומר שגם כשאנחנו מבינים מה יכול לעזור, הצעד לעבר קשר אינו תמיד פשוט. אם בעבר למדנו שחשיפה עלולה להסתיים באכזבה, בביקורת או בהתעלמות, הפנייה לאחר יכולה להרגיש מסוכנת יותר מאשר להמשיך להתמודד לבד. לכן אין צורך לעשות שינוי גדול בבת אחת. אפשר להתחיל בצעד קטן שמרגיש בטוח מספיק.

התמודדות עם תחושת בדידות מתחילה בבירור עדין של מה שחסר לנו באמת.

1. לזהות איזה סוג של קשר חסר לנו

לפני שאנחנו ממהרים להוסיף עוד מפגשים לחיים, כדאי לשאול: האם חסרה לי חברה או שחסרה לי קרבה? האם אני זקוקה ליותר אנשים סביבי, לקשר אחד עמוק יותר, לתחושת שייכות לקבוצה או ליכולת לשתף בכנות את האנשים שכבר נמצאים בחיי?

ככל שנזהה את הצורך המדויק, יהיה לנו קל יותר לבחור פעולה שיכולה באמת לענות עליו. אם חסרה לנו השתייכות, מסגרת חברתית קבועה עשויה לעזור. אם חסרה לנו אינטימיות רגשית, ייתכן שהצעד הנכון יהיה דווקא להעמיק קשר קיים.

2. להפסיק להתבייש בצורך בקשר

הצורך בקרבה, בנראות ובתמיכה אינו מעיד על חולשה או תלות מוגזמת. אנחנו יצורים חברתיים, והיכולת להישען זה על זה היא חלק טבעי ובריא מהחיים. אם התרגלנו להיות אלה שמסתדרים לבד, עצם ההכרה בכך שאנחנו זקוקים למישהו יכולה לעורר בושה או התנגדות. אפשר להתחיל ממשפט פשוט וכנה מול עצמנו: "קשה לי עכשיו, ואני לא רוצה להמשיך להחזיק את זה לבד".

3. לבחור אדם בטוח אחד ולשתף בהדרגה

אנחנו לא חייבים לפתוח מיד את כל עולמנו הפנימי. אפשר לבחור אדם אחד שמרגיש לנו יחסית בטוח ולשתף אותו במשהו קטן ואמיתי. למשל: "עוברת עליי תקופה לא פשוטה”, אני מרגישה לאחרונה קצת לבד” או "אני זקוקה עכשיו בעיקר להקשבה, לא לפתרונות”.

קרבה נבנית בהדרגה מתוך חוויות חוזרות שבהן אנחנו מעיזים להיחשף מעט ומגלים שהקשר מצליח לשאת אותנו. לא כל אדם יידע להיענות בדיוק כפי שאנחנו צריכים, אבל כל ניסיון כזה יכול לעזור לנו לזהות עם מי אפשר ליצור קשר בטוח והדדי יותר.

4. לשים לב מתי אנחנו נסגרים דווקא כשאנחנו זקוקים לקרבה

אצל רבים מאיתנו מופעל ברגעים קשים מנגנון אוטומטי של התרחקות. אנחנו מפסיקים לענות להודעות, אומרים שהכול בסדר, מתכנסים בעצמנו או מחכים שמישהו יבין לבד שאנחנו זקוקים לו. ההתכנסות מגינה עלינו מפני אכזבה או מפני פחד מדחייה, אבל היא גם עלולה להעמיק את הרגשת הבדידות.

כדאי ללמוד לזהות את הרגע הזה ולנסות לבחור פעולה קטנה בכיוון ההפוך: לענות להודעה, להתקשר, לבקש להיפגש או לומר במפורש שאנחנו זקוקים לחברה.

5. ללמוד לתת מילים לרגשות ולצרכים שלנו

לפעמים אנחנו רוצים שיראו אותנו אבל מתקשים להראות מה קורה בתוכנו. אם במשך שנים התרגלנו להדחיק רגשות או להתמקד בצרכים של אחרים, ייתכן שגם לנו עצמנו לא תמיד ברור מה אנחנו מרגישים ומה אנחנו מבקשים.

אפשר להתחיל בשאלות פשוטות:

• מה אני מרגישה עכשיו?
• מה הכי קשה לי לשאת לבד?
• למה אני זקוקה מאדם אחר ברגע הזה?
• האם אני רוצה הקשבה, נחמה, עצה, מגע או פשוט נוכחות?

ככל שנלמד לזהות ולבטא את הצורך בצורה ברורה יותר, נגדיל את האפשרות שאדם אחר יוכל לפגוש אותנו בו.

6. ליצור קשרים דרך מפגשים חוזרים

כשאנחנו מתמודדים גם עם בדידות חברתית, כדאי לבחור מסגרות שיש בהן המשכיות: קבוצה, התנדבות, לימודים, פעילות קהילתית או תחביב שנפגשים סביבו באופן קבוע. קשרים משמעותיים נבנים לרוב בהדרגה, דרך היכרות שחוזרת על עצמה ולא מתוך מפגש חד פעמי שבו אנחנו מצפים להרגיש מיד שייכים.

המטרה אינה למלא את היומן או להיות מוקפים באנשים בכל רגע. המטרה היא ליצור בהדרגה קשרים שיש בהם הדדיות, ביטחון ואפשרות להיות יותר כפי שאנחנו.

7. לפתח קשר פנימי מבלי להפוך אותו לתחליף לקשר אנושי

ללמוד להיות עם עצמנו בקבלה ובחמלה, להקשיב לרגשות ולתת מקום לצרכים שלנו יכול להקל על תחושת הבדידות. כתיבה, הליכה, יצירה, שהייה בטבע או תרגול של תשומת לב עשויים לעזור לנו לחזור אל עצמנו.

עם זאת, חיבור פנימי אינו אמור לשכנע אותנו שאיננו זקוקים לאף אחד. המטרה אינה ללמוד איך לא להרגיש לבד באמצעות ויתור על הצורך בקשר, אלא לפתח בתוכנו בסיס בטוח יותר שממנו נוכל לפנות לאחרים, להיפתח וליצור קרבה.

לפעמים אנחנו יודעים מה כדאי לעשות כדי להפיג בדידות, אבל מתקשים ליישם זאת. אנחנו רוצים להתקשר, לשתף או לבקש תמיכה, אך ברגע האמת משהו בתוכנו נסגר. אולי אנחנו חוששים להכביד, להידחות, להתאכזב או לגלות שגם הפעם לא יבינו אותנו. במקרים כאלה, הבדידות אינה נובעת רק מהיעדר הזדמנויות לקשר, אלא מדפוסים עמוקים שנוצרו בתוך מערכות היחסים המוקדמות שלנו וממשיכים להשפיע על הדרך שבה אנחנו מתקרבים לאחרים.

טיפול רגשי יכול לספק מרחב שבו איננו צריכים להמשיך להחזיק הכול לבד. בתוך קשר טיפולי בטוח אפשר ללמוד לזהות את הרגשות והצרכים שהתרגלנו להסתיר, להבין מה גורם לנו להתרחק דווקא כשאנחנו זקוקים לקרבה ולתרגל בהדרגה דרכים חדשות לבקש תמיכה ולהישאר נוכחים בתוך קשר.

המטרה אינה להפוך אותנו לתלויים באחרים או להעלים כל רגע של בדידות. טיפול יכול לעזור לנו לפתח יותר גמישות: לדעת להיות עם עצמנו מבלי להרגיש נטושים, ובמקביל לאפשר לעצמנו להישען, להיחשף ולקבל מאחרים את הקרבה שאנחנו זקוקים לה.

כדאי לשקול לפנות לעזרה כאשר תחושת הבדידות נמשכת לאורך זמן, פוגעת בתפקוד או בשינה, גורמת לנו להתרחק מאנשים, או מלווה בחוסר תקווה, חרדה, דכדוך או תחושה שאין טעם לנסות ליצור קשר. במצבים כאלה אין צורך לחכות שהבדידות תחלוף מעצמה. עצם הפנייה היא כבר התחלה של יציאה מהחוויה שאנחנו צריכים להתמודד עם הכול לבד.

בדידות אינה נמדדת רק במספר האנשים שסביבנו. היא יכולה לספר לנו שחסרים קשרים ומפגשים, אבל לפעמים היא מצביעה דווקא על צורך עמוק יותר בנראות, בשייכות ובקשר שבו אפשר להיות גלויים ופגיעים מבלי להישאר לבד עם מה שאנחנו מרגישים.

הדרך החוצה אינה תמיד להוסיף עוד אנשים לחיים, אלא להבין איזה קשר חסר לנו ולעשות צעד קטן לקראתו. ככל שנלמד לזהות את הצרכים שלנו, לבטא אותם ולבחור קשרים שיש בהם ביטחון והדדיות, נוכל בהדרגה לשאת פחות לבד את העולם הפנימי שלנו.