קבלה עצמית איך היא משפיעה על האושר שלנו?

מחקרים מראים שליכולת שלנו לקבל את עצמנו ללא תנאים יש קשר ישיר לאושר שלנו.
אבל בואי רגע נוודא שאנחנו מדברות על אותו הדבר כשאנחנו אומרות קבלה עצמית.
כפי שאני מבינה, קבלה עצמית היא היכולת שלנו לאהוב את עצמנו בדיוק כמו שאנחנו,
עם כל הצדדים הטובים והפחות טובים, עם המגרעות, החסרונות והכישלונות,
מבלי להרגיש שאנחנו צריכות ‘לתקן’ את עצמנו, להשתנות, מבלי להרגיש שמשהו חסר או פגום בנו.

זאת היכולת הפשוטה והטבעית שלנו לאהוב ולקבל את עצמנו בצורה טוטאלית ועמוקה
אמיתית ויציבה. בדרך כזו, שאינה משתנה לאור הנסיבות החיצוניות שקורות סביבנו.
הרבה מאיתנו מרגישות שרק אם הן ירדו עוד כמה קילו, רק אם הן ירוויחו עוד כמה שקלים
או יסגרו את המינוס, רק אם הן יכירו את בן/בת הזוג המיוחלים שלהם רק אז הן יוכלו
לקבל ולאהוב את עצמן ועד אז, הן חיות בתחושה פנימית עמוקה שהן לא בסדר.

עם התחושה הזו בדרך כלל הן מגיעות אלי לטיפול ואחד הדברים הראשונים
שאנחנו עושות בטיפול, זה ללמוד לקבל את עצמנו ככה, בדיוק כמו שאנחנו, כשעדיין
לא הגענו לתוצאות המיוחלות ולשנות את התפיסה ואת התחושה וההרגשה שמשהו
בנו לא שלם, חסר, פגום או לא בסדר, מתוך ההבנה שרק קבלה עצמית תאפשר
לנו להגיע לחוויה פנימית שאנחנו כל כך כמהות אליה של נחת, סיפוק, שמחה ואושר.

בדרך כלל קל לנו לקבל את עצמנו ולאהוב את עצמנו כשיש לנו הצלחות,
כשהצלחנו בפרויקט מסוים, כשעמדנו בסטנדרטים הגבוהים שהצבנו לעצמנו,
אז אנחנו מרגישות סיפוק ונחת וגאווה, אבל מה קורה כשאנחנו נכשלות?
כשאנחנו מגלות בתוכנו צדדים שאנחנו תופסות כמכוערים? כמו קנאה, שנאה,
כעס, שליליות או שהתפרצנו בכעס על הילדים שלנו? האם גם אז קל לנו לקבל את עצמנו?
לא, אז אנחנו מבקרות את עצמנו, שופטות את עצמנו וכועסות על עצמנו.
אנחנו יודעות איך לקבל את עצמנו רק עם תנאים. קבלה ללא תנאים היא קונספט שלא
לימדו אותנו לעשות אותו, אבל בריאות נפשית כוללת בין היתר גם את היכולת
לקבל את עצמנו ללא תנאים, לא משנה למה או מה קורה בנסיבות חיינו.

למה כל כך קשה לנו לקבל את עצמנו ללא תנאים?

מחקרים מראים שלפני גיל 8 אין לנו את היכולת ליצור זהות עצמית
נפרדת ובנויה כאדם אינדיוידואלי ולכן אנחנו סופגים פנימה לתוכנו
את הגדרת העצמי שלנו מהסביבה הקרובה לנו.
וזה אומר שהיכולת שלנו לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, נבנית כבר
בגילאים המוקדמים, אבל היא נבנית על ידי הסובבים אותנו.
הווה אומר שאם ההורים שלנו לא יכלו לתת לנו את ההרגשה שאנחנו
מתקבלות בדיוק כמו שאנחנו, והפנו אלינו ביקורת או שיפוט כלשהו,
אנחנו אימצנו את זה כאמת מוחלטת והזהות שלנו נבנתה יחד עם זה.
אנחנו לומדות לקבל את עצמנו לפי המידה שבה ההורים שלנו
קיבלו או לא קיבלו אותנו.

אם קיבלנו חיזוקים רק על המעשים שלנו, על ההצלחות שלנו וגינויים כשנכשלנו,
למדנו לעשות את אותו הדבר עבור עצמנו בעתיד. למדנו שיש התנהגויות
שהן לא מקובלות, לא מתקבלות ואפילו מגונות ושאנחנו מתקבלות בתנאי
שאנחנו ילדות טובות, מרצות, ממושמעות ומצליחות.
יכול להיות שההורים שידרו לנו מסרים מודעים או לא מודעים שאנחנו
לא מספיק חכמות, לא מספיק יפות, לא מספיק רזות, שאנחנו אנוכיות ועוד.
כתוצאה מזה למדנו לתפוס חלקים וצדדים שונים שלנו כלא ראויים, לא מתקבלים
בצורה שלילית. זה כמעט בלתי אפשרי להיות הורים לעצמנו בצורה שונה
ממה שההורים שלנו גידלו אותנו, אלא אם אנחנו עושות תהליך התפתחות ומודעות עצמית.
אז כשאנחנו מבקרות את עצמנו, מקטינות את עצמנו,
אנחנו פשוט הולכות במסלול שההורים שלנו קבעו לנו.

איך לקבל את עצמי ללא תנאים? האם זה אפשרי?

טיפוח קבלה עצמית כולל בתוכו גם את האפשרות להוריד מעלינו אשמה מיותרת,
לצמצם ולהקטין את הביקורתיות ואת השיפוט העצמיים ואת האפשרות
לסלוח לעצמנו. ללמוד לאשר את עצמנו ולקבל את עצמנו זה תהליך למידה חדש,
זה קצת כמו ללמוד שפה חדשה. זה דורש מאיתנו להתחבר לחוויה פנימית
של חמלה עצמית, לאמץ עמדה אוהבת יותר לעצמנו. כדי שנוכל לעשות את זה,
קודם כל אנחנו צריכות להכיר בעובדה שעד היום, הרגשנו דחף פנימי להוכיח
את עצמנו ואת הערך שלנו לאחרים שהתחיל עוד מהילדות וממשיך עד היום
והדחף הזה מניע אותנו להתנהגויות מחפשות אישור הכרה, ערך ואהבה שאינן
תואמות את האמת הפנימית שלנו.

קבלה עצמית לעומת התפתחות אישית

אחרי 20 שנה של עבודה עם נשים בקליניקה שלי,
אני רואה ומבינה יותר ויותר איך קבלה עצמית היא המרפא האולטימטיבי
של כל הבעיות שלנו ואיך ממש בסוג של קסם, כל מצב כואב רגשית
שאנחנו לפעמים מגדירות אותו כ”רע”, נעלם בעקבות קבלה עצמית.

אבל לכולנו יש תפיסה מוטעית על התפתחות אישית ועל שינוי.
והתפיסה המוטעית הזו, מפריעה לנו לקבל את עצמנו כמו שאנחנו.
אנחנו רגילות לחשוב שאם נקבל את המצב כמו שהוא ואת עצמנו ללא תנאים
ונפסיק להיאבק, להתווכח, לנסות לשנות, אם נאהב את עצמנו באמת
ונקבל את עצמנו באמת כמו שאנחנו, עם קבלה עצמית עמוקה ללא תנאים
ואהבה עצמית ללא תנאים, אז נישאר באותו המקום. לדוגמא:

  • אם אני רוצה לרזות ואקבל ללא תנאים את הגוף שלי כמו שהוא עכשיו אז אשאר במשקל הזה ולא ארזה
  • אם אני רוצה להיכנס להיריון ולא מצליחה ואקבל את העובדה הזו בלי וויכוח אז כלום לא ישתנה ואמשיך לא להצליח להיכנס להיריון
  • אם אני רוצה למצוא עבודה ולא מצליחה אז אם אקבל את המצב אשאר מובטלת

ויש עוד המון דוגמאות מהחיים של כולנו שאני רואה כל הזמן בעבודה עם נשים.
אנחנו נאחזות בביקורת על עצמנו ועל המצב כמנוע וכדרייב להמשיך לעבוד
על עצמנו.
המניע שלנו להמשיך להתקדם ולנסות להגשים ולתקן
הוא הביקורתיות העצמית הזו,
אבל מה שזה יוצר, זה את ההיפך הגמור.

בקבוצת הפייסבוק שלי אחת לשבוע אני מעלה מסר
מקלפי השראה והכוונה שפיתחתי לנשים ולנערות שנקראות “אמיתיות”
ובאחד השבועות שלפתי עבורנו את קלף המסר הזה:
משבר גיל הארבעים

קיבלתי מאחת הנשים שאלה חשובה ועקרונית.
האם תמיד נכון לקבל את כל מה שקורה כמו שהוא?
אם עכשיו בחיים שלי קורה משהו ‘רע” משהו כואב וקשה.
האם יכול להיות שזה מה שמדויק?
איך יכול להיות שמשהו רע וכואב הוא מדויק?
ואיך אני יכולה לקבל את המצב?
וזה חיבר אותי בחזרה למקורות הפסיכולוגיה
הבודהיסטית שלמדתי לפני מעל ל 20 שנה כששהיתי במנזרים במזרח הרחוק.
עקרונות של קבלה ושל קבלה עצמית ללא תנאים ומבלי קשר למצבים
ולנסיבות השונות שקורות לי בחיים.
עקרונות שכשהצלחתי לאמץ, שינוי אותי ואת החיים שלי מהיסוד ואפשרו לי
לחיות במקום חיים של מאבק ושל מאמץ חיים של התמסרות וקבלה.
ועל זה אני רוצה רגע שנדבר.

רק דרך קבלה עצמית ואהבה עצמית ללא תנאים, המצב יכול להשתנות.
אנחנו בטעות חושבות שאם נתווכח ולא נקבל את המצב אז נוכל יותר לשנות אותו
אבל זאת טעות מיסודה כי רק קבלה עצמית וקבלה של המצב כמו שהוא משנה את המצב.
זה הפוך על הפוך. איך זה עובד?

איך קבלה עצמית ללא תנאים עוזרת לנו להתפתח?

מאחורי כל אתגר, קושי וכאב שמופיע בחיים שלנו ישנה הזדמנות חבויה.
האתגרים והקשיים הם רק השליח, רק הסמן שמסמן לנו שמשהו שם קורה,
שמשהו לא עובד, שאנחנו צריכות רגע לעצור ולהקשיב ולחקור, ולבדוק ולחפש
דרך עבודה פנימית את התשובה לכאב הזה.
ממש כמו שיש לנו כאב פיזי לדוגמא כאב גב שמסמן לנו שהתאמצנו מידי,
שאנחנו אולי צריכות להחליף מזרן, אולי להתחיל לתרגל תנועה, יוגה או משהו כזה,

אולי אנחנו לוקחות על עצמנו יותר מידי לחץ ועומס, משהו קורה
שמכריח אותנו לעצור ולהקשיב.
אותו הדבר קורה בתחום הרגשי נפשי. משהו מופיע בחיינו כמאתגר, קשה, כואב.
הוא הסמן. עכשיו זה כנראה הזמן להתחיל לבדוק, לשאול, לחקור, להקשיב למסר הסמוי
שהדבר הזה מביא לחיים שלנו. כשנבין את המסר וכשנעשה את השינוי, גם הקושי
והאתגר יוכלו לפנות את דרכם למשהו אחר. תעשה טרנספורמציה.
הבעיה היא, שאנחנו לא עוצרות להקשיב.. לא יודעות לפרש את הסימנים ואת המסרים.
אף אחד לא לימד אותנו להקשיב פנימה ולעבוד עם המקומות הפנימיים שלנו.

כשנעשה את השינוי בחוויה הפנימית שלנו ונרגיש אחרת אל המצב, המצב גם ישתנה.
זה נשען על חוקי הפיזיקה הקוונטית שאומרת שכל חומר שמתבוננים בו,
משתנה תחת המבט שלנו. כל מה שאנחנו נותנות לו פוקוס ואנרגיה, גדל.

אז אם אנחנו מרגישות שהמצב הוא רע, שחסר לי ושאני תקועה ואין לי, זה מה שיגדל
בחיים שלי אבל אם אני אבחר לקבל את מה שקורה ולהפסיק להתווכח עם המציאות,
ונבין שזה מדויק גם אם אני עוד לא מבינה למה.. זה ישתנה מתחת לעיניים שלנו.

זה חיב לעשות טרנספורמציה. סוד השינוי האמיתי הוא קבלה אמיתית בכל תא ותא בגוף
שהשכל אולי לא מבין למה זה מדויק, אבל בגוף אני מרגישה שקורה משהו חשוב,
משמעותי. שאם זה מופיע בחיים שלי, יש לזה סיבה. כל התאים משתנים
וההויה האנרגטית משתנה ובעקבותיה גם הרגש ונכנס שקט.
אז הטרנספורמציה קורית ומתרחשות קפיצות קוונטיות.

אז בפעם הבאה שמגיע לחייך קושי ואתגר, תסכימי לקבל אותו בשתי ידיים
ותשני את התחושה שלך לגבי המצב כדי שתהייה תנועה של שינוי דרך קבלה.

את מוזמנת להקשיב לי מספרת את כל זה בסרטון שהוקלט
בלייב בקבוצת הפייסבוק שלי:

עוד סיפור אישי קצרצר שקשור לקבלה עצמית

כבר מילדות הייתי זקוקה ליותר מרחב, יותר זמן, ליותר עדינות ושקט מאחרים,
כי הקצב הטבעי שלי, הוא קצב יחסית איטי, שלוו ורגוע.
מה לעשות, זאת אני וזאת המהות שלי, אבל רצה הגורל ונולדתי למשפחה שבה
כולם חזקים, מהירים, הכול קטן עליהם, הם יכולים הכול ולעומתם אני,
חולמנית ועדינה ובנוסף, גם “יותר מדי” רגישה.
כבר בלידה, קיבלתי זריקת זירוז ונולדתי עוד לפני שהייתי לגמרי בשלה
ומאז ועד היום אני מרגישה שאני לא מתואמת בקצב שלי לאחרים ושהקצב האיטי שלי
מפריע ומעכב אנשים אחרים. עמוק בפנים שנים הרגשתי שמשהו בי לא בסדר,
פגום, לא שייך, לא מספיק טוב, שאני פשוט לא עומדת בקצב של העולם הזה.
כאילו הגעתי מכוכב אחר.

הפער הזה  בין הקצב שלי לבין הקצב של כולם, יצר בי תחושה תמידית של
“לא בסדר” ועמוק בתוכי, שפטתי את עצמי.
למה אני לא יכולה לעמוד בקצב המהיר של אחרים?
מה הקטע שלי, שאני זקוקה לכזאת עדינות?
למה אני כל כך רגישה? למה אני עושה סיפור מכל דבר?

ביקורת ושיפוט פנימיים שהופנו כלפי הצרכים האמיתיים שלי
והכי גרוע – כלפי המהות הטבעית שלי.

6 ימים של טיול עם חברות הפגישו אותי שוב עם התחושות
המוכרות האלה מהעבר. כשחייבים להחליט החלטות ביחד,
לעמוד בזמנים, הרגשתי שוב שהקצב והצרכים שלי הם לא לגיטימיים,
שהשונות שלי בולטת ושאני לא מסונכרנת עם החבורה.

כשהבחנתי בזה והבנתי שאני מגיבה מתוך הילדה הפגועה,
הבנתי שזאת אני שצריכה לתת לעצמי ולקצב שלי את האישור
בלי קשר לאף אחד אחר. וכשאקבל את עצמי באמת,
ממש כמו שאני עם הצרכים הפנימיים ועם הקצב הטבעי שלי,
גם הן יקבלו אותו. שיתפתי את החברות שלי בתחושות הכואבות
שעלו בתוכי ובחוויה שאני שונה, אחרת, לא שייכת ולא שווה.
הן קיבלו אותי וחיבקו אותי באהבה. גיליתי שאם אני אוהבת את עצמי
ללא תנאי עם כל השוני, עם הייחודיות והשונות, עם הקצב הפנימי שלי,
אז כל מה שיש שם בשבילי בצד השני זה רק אהבה.

כשאנחנו בקבלה עצמית, אנחנו למעשה
מעניקות לעצמנו את האישור הזה שתמיד חיפשנו
מאחרים בחוץ, אישור שזה ממש ממש בסדר להיות כמו שאנחנו
ושכשאנחנו אוהבות את עצמנו כמו שאנחנו
אז גם אחרים אוהבים אותנו ומקבלים אותנו ממש כמו שאנחנו.

ספרי לנו כאן למטה, מה עוזר לך היום לקבל את עצמך כמו שאת?

בואי נצא ביחד למסע התפתחות אישית משמעותי
ותגלי איך לצמוח ממשבר גיל 40 ולהיות שלמה שלווה ושמחה