מוטיבציה, נחישות והתמדה – למה קשה לנו לפעול ומה באמת עוזר?

יש דברים שאנחנו באמת רוצות לעשות. להתחיל להתאמן, לאכול בריא יותר, לכתוב את הספר שאנחנו חולמות עליו, לחפש עבודה חדשה, ללמוד משהו שמסקרן אותנו, לקדם רעיון שכבר הרבה זמן יושב במגירה או פשוט לעשות שינוי שאנחנו יודעות שיהיה לנו טוב.

אנחנו אפילו יודעות פחות או יותר מה צריך לעשות ובכל זאת, משום מה, אנחנו לא עושות. אנחנו דוחות למחר, מתחילות ומפסיקות, מתלהבות לכמה ימים ואז מאבדות עניין, או מחכות לרגע הזה שבו סוף סוף תגיע המוטיבציה ותגרום לנו לקום ולעשות.

וכשהיא לא מגיעה, קל מאוד להפנות את האצבע אל עצמנו: "מה לא בסדר איתי?" למה אין לי כוח רצון? למה אני אף פעם לא מצליחה להתמיד?"

אני פוגשת את השאלות האלה הרבה אצל נשים שמגיעות אליי לטיפול ולא פעם הן מגיעות יחד עם הרבה ביקורת עצמית. הן רואות סביבן אנשים שנראים נחושים, ממוקדים ומתקדמים לעבר המטרות שלהם ומרגישות שאצלן משהו פשוט לא עובד.

אבל חוסר מוטיבציה אינו בהכרח סימן לכך שאנחנו עצלניות, לא מספיק נחושות או שאין לנו כוח רצון.

לפעמים המטרה שאנחנו רודפות אחריה בכלל במקור לא באמת שלנו. לפעמים אנחנו רוצות אותה כרעיון נחמד או פנטזיה, אבל לא מאמינות שנצליח. לפעמים היא גדולה כל כך שאנחנו לא יודעות מאיפה להתחיל. לפעמים אנחנו פשוט מותשות מהעומס של החיים ולפעמים זה יותר עמוק מזה, לפעמים מסתתרים מתחת לתחושה הזאת שאין לי מוטיבציה כל מיני דפוסים כמו פחד מכישלון, פרפקציוניזם, דחיינות או ניסיון להימנע ממשהו שהעשייה עצמה מעוררת בנו.

וזה בדיוק מה שננסה לחקור ביחד במאמר הזה, לא איך לגרום לעצמנו בכוח להיות יותר נחושות, אלא מה באמת משפיע על מוטיבציה, למה לפעמים אנחנו מצליחות להתמיד ולפעמים לא, ומה יכול לעזור לנו לנוע לעבר הדברים שחשובים לנו בלי לנהל נגד עצמנו מלחמה מתמדת.

אנחנו רגילות לדבר על מוטיבציה כאילו היא תכונה שיש לאנשים מסוימים ולאחרים פחות. אנחנו אומרות על מישהי שהיא "מאוד חדורת מוטיבציה" ועל עצמנו בתקופות אחרות: "אין לי מספיק מוטיבציה לעשות"

אבל מסתבר שמוטיבציה אינה תכונת אופי קבועה. במובן הפשוט ביותר, מוטיבציה היא מה שמניע אותנו לפעול, להתחיל משהו, להשקיע בו מאמץ ולהמשיך גם כשהדרך אינה תמיד קלה ולכן השאלה המעניינת היא לא רק כמה מוטיבציה יש לנו, אלא גם מה מניע אותנו.

אנחנו יכולות לעשות את אותו הדבר מסיבות שונות לגמרי. אישה אחת נשארת שעות נוספות בעבודה כי היא נהנית ממה שהיא עושה ורוצה להתפתח. אחרת עושה זאת כי חשוב לה להתקדם מקצועית. שלישית מפחדת לאכזב את המנהלת שלה ורביעית מרגישה שאם היא לא תצטיין היא פשוט לא שווה מספיק.

מבחוץ כולן יכולות להיראות מאוד "מלאות מוטיבציה". אבל החוויה הפנימית שלהן שונה לגמרי. וזה חשוב, כי המחקר על מוטיבציה מציע שלא רק עוצמת המוטיבציה משפיעה עלינו, אלא מהי איכות המוטיבציה ומהן הסיבות שבגללן אנחנו פועלות.

לגבי חוסר מוטיבציה הוא לא בהכרח מצב שבו "לא אכפת לי". לפעמים אנחנו רוצות מאוד משהו ובכל זאת מתקשות להתחיל או להתמיד בו. יכול להיות שהדרך אליו מרגישה גדולה מדי, שאנחנו לא מאמינות שיש לנו יכולת להשפיע על התוצאה, שהמחיר הרגשי של הפעולה גבוה מדי או שאנחנו פשוט מותשות.

לכן במקום לשאול מיד: "איך אני גורמת לעצמי להיות יותר נחושה?" לפעמים כדאי להתחיל משאלה אחרת: "מה מניע אותי כאן ומה מקשה עליי לנוע?"

אנחנו משתמשות במילים האלה לפעמים כאילו הן אומרות אותו הדבר, אבל יש ביניהן הבדלים.

מוטיבציה היא מה שמניע אותנו לפעול. היא קשורה לסיבה שבגללה אנחנו רוצות לעשות משהו ולערך שיש לפעולה או למטרה עבורנו. נחישות מתארת יותר את ההחלטה שלנו להמשיך לכיוון מסוים גם כשאנחנו נתקלות בקושי או במכשול ואילו התמדה היא היכולת להמשיך להשקיע מאמץ לאורך זמן. בשפה היומיומית, כוח רצון הוא המאמץ שאנחנו מגייסות ברגע מסוים כדי לעשות משהו גם כשחלק אחר בנו רוצה לעשות דווקא משהו אחר כמו לקום מהספה ולצאת להליכה, למשל, כשמתחשק לנו להישאר בבית.

ההבחנה הזאת חשובה, כי לפעמים אנחנו מנסות לפתור כל קושי באמצעות עוד כוח רצון.

"אני פשוט צריכה לקחת את עצמי בידיים."
"אני צריכה להיות יותר ממושמעת."
"אם באמת הייתי רוצה, כבר הייתי עושה את זה."

אבל זה לא תמיד עובד ככה. אפשר להיות מאוד נחושה לגבי מטרה מסוימת ובכל זאת להתקשות להתמיד בדרך אליה. אפשר לרצות משהו מאוד, אבל להרגיש שהדרך אליו גדולה או מאיימת מדי ואפשר גם להפעיל המון כוח רצון במשך תקופה מסוימת, עד שאנחנו פשוט מתעייפות מהמאבק המתמשך בעצמנו.

לכן כשאנחנו לא מצליחות לעשות משהו שחשוב לנו, השאלה אינה בהכרח "איך אני מגייסת יותר כוח רצון?". לפעמים כדאי להבין קודם מה מניע אותי, מה עוצר אותי ואילו תנאים יעזרו לי לפעול ולהתמיד לאורך זמן.

כשאנחנו אומרות "אין לי מוטיבציה", זה נשמע כאילו כבר מצאנו את הסיבה לכך שאנחנו לא פועלות. אבל למעשה חוסר מוטיבציה הוא לפעמים רק הכותרת ומתחתיה יכולים להסתתר דברים שונים מאוד.

לפעמים אנחנו לא באמת רוצות את המטרה שאנחנו רודפות אחריה. אנחנו חושבות שאנחנו צריכות לרצות אותה: להתקדם בעבודה, לרדת במשקל, להיות יותר חברותיות, להקים עסק, ללמוד מקצוע מסוים או לחיות בדרך שנראית מבחוץ כמו הצלחה. אבל כשאנחנו עוצרות ושואלות את עצמנו מה אנחנו באמת רוצות, התשובה כבר פחות ברורה.

לפעמים חסרה לנו תחושת מסוגלות. אם ניסיתי שוב ושוב ולא הצלחתי, או אם המשימה נראית גדולה בהרבה מהיכולות שלי כרגע, קשה לגייס אנרגיה לעוד ניסיון. למה להתחיל אם אני כבר משוכנעת שאכשל?

ולפעמים אנחנו דווקא רוצות מאוד אבל משהו בפעולה עצמה מעורר בנו פחד. יכול להיות שזה פחד מכישלון, פחד מביקורת, פחד לטעות, אי ודאות לגבי מה שיקרה או אפילו פחד מהשינוי שיגיע אם נצליח. במקרים כאלה מה שנראה מבחוץ כמו חוסר מוטיבציה יכול להיות למעשה ניסיון להגן על עצמנו מחוויה רגשית שקשה לנו לפגוש.

גם פרפקציוניזם יכול להיראות כמו חוסר מוטיבציה. אם מבחינתי כדאי להתחיל רק כשאני בטוחה שאוכל לעשות משהו היטב, כל משימה הופכת למבחן ואז לפעמים הרבה יותר בטוח לא להתחיל בכלל.

ויש גם תקופות שבהן אנחנו פשוט עייפות. עומס מתמשך, מתח נפשי, טיפול באחרים, עבודה, בית ועשרות דברים שאנחנו מחזיקות בראש יכולים להשאיר מעט מאוד משאבים לדברים חדשים. לא כל חוסר מוטיבציה הוא בעיה פסיכולוגית שצריך "לתקן". לפעמים הגוף והנפש מאותתים לנו שאין כרגע מספיק מקום לעוד מאמץ.

ולבסוף, לפעמים חוסר המוטיבציה קשור לדחיינות או להימנעות. אנחנו רוצות לעשות משהו, אבל בכל פעם שאנחנו מתקרבות אליו מתעוררת אי נוחות ואנחנו מוצאות משהו אחר לעשות. ההקלה שמגיעה כשאנחנו דוחות את הפעולה יכולה לחזק את הדחייה וכך נוצר מעגל שבו דווקא הדברים שהכי חשובים לנו נעשים קשים יותר להתחלה.

לכן לפני שאנחנו מנסות "להעלות מוטיבציה", כדאי לברר איזו בעיה אנחנו בעצם מנסות לפתור.

אחת התיאוריות המרכזיות בחקר המוטיבציה היא תיאוריית ההכוונה העצמית (Self-Determination Theory) של הפסיכולוגים Edward Deci ו Richard Ryan. לפי התיאוריה, כדי להבין מוטיבציה לא מספיק לשאול כמה אנחנו רוצות לעשות משהו. חשוב להבין גם מאיפה הרצון הזה מגיע.

מחקרים במסגרת תיאוריית ההכוונה העצמית מצביעים על שלושה צרכים פסיכולוגיים בסיסיים שתמיכה בהם קשורה למוטיבציה איכותית יותר ולרווחה נפשית: אוטונומיה, מסוגלות ושייכות.

אוטונומיה היא התחושה שיש לי בחירה ושאני פועלת מתוך משהו שאני יכולה להזדהות איתו. זה לא אומר שאני חייבת ליהנות מכל מה שאני עושה. אני יכולה לעשות משהו קשה, מעייף ואפילו לא נעים במיוחד, אבל להבין למה הוא חשוב לי ולבחור בו משום שהוא משרת משהו שאני רוצה או מעריכה.

יש הבדל גדול בין "אני חייבת לעשות את זה כי אחרת יחשבו שאני כישלון" לבין "בחרתי לעשות את זה כי זה חשוב לי ומתחבר למה שאני רוצה או מעריכה."

מסוגלות היא התחושה שאני יכולה להתמודד עם המשימה ולהשפיע במידה מסוימת על מה שיקרה. כשמטרה נראית בלתי אפשרית או כשכבר נכשלנו בה שוב ושוב, המוטיבציה עלולה לרדת. לעומת זאת, צעדים שאפשר לבצע וחוויות קטנות של הצלחה יכולות לעזור לנו להרגיש: אני מסוגלת להתקדם מכאן.

שייכות קשורה לצורך להרגיש מחוברות לאחרים, חלק ממשהו גדול יותר, נתמכות ושיש משמעות למה שאנחנו עושות בתוך העולם החברתי שלנו. לפעמים הרבה יותר קל לנו להתמיד כשאנחנו לא מרגישות שאנחנו עושות הכול לבד.

שלושת הצרכים האלה עוזרים להבין מדוע אותה מטרה יכולה לעורר באישה אחת הרבה אנרגיה ובאחרת כמעט שום רצון לפעול ואפילו אצל אותה אישה המוטיבציה יכולה להשתנות בתקופות שונות בחיים.

אנחנו רגילות לחשוב שיש שני סוגים של מוטיבציה: מוטיבציה פנימית ומוטיבציה חיצונית.

מוטיבציה פנימית (intrinsic motivation) מופיעה כאשר הפעילות עצמה מעניינת, מסקרנת או מהנה אותנו. ילד שבונה שעות בלגו לא צריך שמישהו יבטיח לו פרס כדי להמשיך, העשייה עצמה היא חלק מהתגמול. אבל מוטיבציה טובה אינה חייבת להיות רק מוטיבציה פנימית. חלק גדול מהדברים החשובים בחיים אינם מהנים בפני עצמם. לא תמיד מתחשק לנו להתאמן, ללמוד, לטפל בניירת, לחסוך כסף או לנהל שיחה מורכבת ובכל זאת אנחנו יכולות לעשות אותם מתוך תחושת בחירה ומשמעות.

תיאוריית ההכוונה העצמית מתארת למעשה רצף של סוגי מוטיבציה חיצונית: בקצה אחד אנחנו פועלות בעיקר בגלל לחץ, פחד מעונש, רצון לקבל פרס או צורך באישור, אבל ככל שהמוטיבציה נעשית מופנמת יותר, אנחנו פועלות משום שאנחנו מבינות את הערך של הפעולה, מזדהות איתה והיא מתחברת יותר לערכים ולמטרות שלנו. וזו בעיניי הבחנה מאוד משחררת.

אנחנו לא צריכות לחכות שתהיה לנו תשוקה לכל דבר שאנחנו רוצות לעשות. השאלה החשובה יותר היא: האם אני מצליחה למצוא בתוך הדבר הזה סיבה שהיא באמת שלי?

כן — אבל כנראה לא בצורה הפשוטה שבה התרגלנו לחשוב עליהן.

בשנים האחרונות זכה המושג Grit לתשומת לב רבה בפסיכולוגיה ובתרבות הפופולרית. במחקר המקורי של Angela Duckworth ועמיתיה הוא תואר כשילוב של התמדה ומחויבות למטרות ארוכות טווח ונמצא קשור למדדים שונים של הישגים.

קל מאוד לקחת מכאן מסר מפתה: מי שמתמידה ולא מוותרת, אכן מצליחה. אבל התמונה המחקרית שהתפתחה מאז מורכבת יותר. מטא־אנליזה גדולה שבחנה 88 מדגמים ויותר מ־66 אלף משתתפים מצאה שהקשרים בין grit לבין ביצועים והישגים היו מתונים, ושחלק ניכר מהמושג חופף לתכונת המצפוניות. בתוך שני המרכיבים של grit, התמדה במאמץ הייתה קשורה לביצועים באופן משמעותי יותר מאשר היכולת לשמור לאורך זמן על אותו תחום עניין.

כלומר, התמדה כן חשובה, אבל היא אינה נוסחת קסם להצלחה. וזה חשוב לי במיוחד משום שכאשר אנחנו הופכות נחישות למעלה מוסרית, הצד השני שלה עלול להפוך לביקורת עצמית: "אם לא הצלחתי, כנראה שלא רציתי מספיק. לא התאמצתי מספיק. ויתרתי מהר מדי". אבל החיים מורכבים יותר.

היכולת שלנו להתמיד מושפעת מהמוטיבציה שלנו, מתחושת המסוגלות, מהמשאבים שיש לנו כרגע, מהנסיבות, מהתמיכה שאנחנו מקבלות וגם מהשאלה האם המטרה שאנחנו רודפות אחריה בכלל עדיין מתאימה לנו.

נחישות יכולה לעזור לנו להמשיך בדרך כשקשה. היא לא יכולה להבטיח לנו את התוצאה.

אחת המחשבות שמכאיבות לנו כשאנחנו לא מתקדמות לעבר משהו שאנחנו רוצות היא: "אולי אני פשוט לא רוצה את זה מספיק"?

הרי אם באמת הייתי רוצה להתחיל להתאמן, לפתוח את העסק, לכתוב, ללמוד, לעשות שינוי בקריירה או לטפל במשהו שכבר מזמן דורש את תשומת הלב שלי, הייתי כבר מזמן עושה את זה, לא? אז זהו שלא. לא בהכרח.

בפסיכולוגיה מדברים על הפער בין כוונה לפעולה: אנחנו יכולות לרצות משהו באמת, לקבל החלטה ואפילו להיות משוכנעות שאנחנו עומדות לעשות אותו ובכל זאת להתקשות להפוך את הכוונה להתנהגות בפועל וזה חשוב, כי זה מזכיר לנו שרצון הוא תנאי חשוב לפעולה, אבל הוא לא תמיד מספיק.

לפעמים אנחנו יודעות מה אנחנו רוצות, אבל עוד לא ברור לנו או לא החלטנו מתי ואיך נעשה את זה. לפעמים המשימה גדולה או עמומה מדי. לפעמים מגיע הרגע לפעול ואנחנו עייפות, עסוקות או מוצפות. ולפעמים הפעולה עצמה מעוררת רגש שלא לקחנו בחשבון כמו: פחד, חוסר ביטחון, שעמום, אי ודאות או חשש שניכשל.

במצבים כאלה קל מאוד לחכות ליום שבו תהיה לנו יותר מוטיבציה. אבל לפעמים דווקא כאן כדאי להפוך את הכיוון: לא לחכות שהמוטיבציה תייצר פעולה, אלא ליצור תנאים שמקלים עלינו לפעול גם כשהמוטיבציה באותו רגע אינה בשיאה.

אחת הדרכים שנחקרו בהקשר הזה נקראת תוכניות יישום (Implementation Intentions) והכוונה לכך שבמקום להישאר עם כוונה כללית כמו "אני רוצה להתחיל ללכת יותר", אנחנו מחברות מראש מצב מסוים לפעולה מסוימת:

"אם סיימתי את הקפה של הבוקר ביום ראשון, שלישי וחמישי, אז אני נועלת נעליים ויוצאת להליכה של עשרים דקות"

או: "אם השעה שמונה בערב ביום רביעי, אז אני פותחת את המחשב ועובדת חצי שעה על הפרויקט שלי"

הרעיון הוא פשוט: במקום להחליט שוב ושוב האם ומתי לעשות את הדבר, אנחנו מקבלות חלק מההחלטה מראש ושומרות לזה משבצת של זמן ביומן.

מטא־אנליזה של Gollwitzer ו-Sheeran שבחנה 94 מבחנים עצמאיים מצאה שתוכניות "אם אז" היו קשורות לשיפור בהשגת מטרות, עם אפקט ממוצע בינוני גדול. הן סייעו בין היתר להתחיל לפעול ולהתמודד עם מצבים שבהם אנשים התקשו לתרגם את הכוונות שלהם להתנהגות.

אבל אני לא רוצה שהמסר כאן יהיה שעכשיו אנחנו צריכות להפוך כל דבר בחיים לפרויקט יעילות. לפעמים תוכנית קונקרטית באמת פותרת את הבעיה ולפעמים גם אחרי שכתבנו ביומן, חילקנו למשימות והכנו תוכנית מצוינת, אנחנו עדיין לא עושות.

אז כדאי להיות סקרניות לגבי מה שעוצר אותנו, במקום מיד לנסות להפעיל על עצמנו עוד כוח.

יש הבדל בין מצב שבו אינני רוצה לעשות משהו לבין מצב שבו אני רוצה, אבל מתקשה להתקרב אליו. אני יכולה לרצות מאוד לשלוח קורות חיים ובכל פעם למצוא משהו דחוף יותר לעשות. לרצות לפתוח עסק, אבל להמשיך עוד חודש "ללמוד את התחום". לרצות לנהל שיחה חשובה, אבל לחכות לרגע המתאים. או לרצות להתחיל לכתוב ובדיוק כשאני מתיישבת מול הדף להרגיש צורך בלתי נשלט לסדר את המטבח.

לפעמים זו דחיינות. אבל מתחת לדחיינות יכולה להימצא גם הימנעות רגשית. כי פעולה אינה רק פעולה. היא יכולה להפגיש אותנו עם משהו.

לשלוח קורות חיים פירושו גם להסתכן בדחייה. לפתוח עסק פירושו גם לא לדעת אם נצליח. לכתוב פירושו אולי להסכים שמישהו יקרא וישפוט. לנהל שיחה קשה פירושו להסתכן בכעס, באכזבה או בעימות ואז מה שאנחנו מכנות "אין לי מוטיבציה" יכול לפעמים להיות הדרך של המערכת שלנו לומר: "אני לא בטוחה שאני רוצה להרגיש את מה שיקרה לי אם אעשה את זה"

אחרי כל מה שאמרנו עד עכשיו, אולי ברור יותר למה המשפט "אני פשוט צריכה יותר מוטיבציה" לא תמיד באמת עוזר לנו.

כי לפני שאנחנו מנסות לגרום לעצמנו לפעול, כדאי להבין: מה חסר כרגע? האם המטרה לא באמת מחוברת אליי? האם אני לא מאמינה שאצליח? האם היא גדולה ומציפה מדי? האם אני מפחדת ממשהו שיקרה אם אפעל? או שאולי אני פשוט מחכה להרגיש מוכנה לפני שאני מתחילה?

התשובה תהיה שונה בכל אחד מהמקרים האלה.

לבדוק אם המטרה באמת שלי

לפעמים אין לנו מוטיבציה משום שאנחנו משקיעות מאמץ במטרה שאנחנו חושבות שאנחנו אמורות לרצות. להיראות בדרך מסוימת. להתקדם לתפקיד מסוים. להרוויח סכום מסוים. להיות יותר חברותיות. להספיק יותר. להצליח לפי איזשהו מדד שספגנו מהמשפחה, מהסביבה או מהתרבות שבה גדלנו. אפשר לעצור ולשאול:

אם אף אחד לא היה רואה, מעריך או שופט אותי, האם עדיין הייתי רוצה את הדבר הזה?

זו לא תמיד שאלה שקל לענות עליה. אבל היא יכולה לעזור לנו להבחין בין מטרה שמחוברת לערכים ולרצונות שלנו לבין מטרה שאנחנו סוחבות משום שנדמה לנו שככה החיים שלנו צריכים להיראות וזה מחזיר אותנו לצורך באוטונומיה שדיברנו עליו קודם: הרבה יותר קל לגייס מוטיבציה למשהו שאנחנו מרגישות שבחרנו בו ושיש לו משמעות עבורנו.

להקטין את הצעד עד שהוא מרגיש אפשרי

לפעמים הבעיה אינה שאין לנו מוטיבציה, אלא שהמוח שלנו מסתכל על המרחק העצום שבין המקום שבו אנחנו נמצאות לבין המקום שאליו אנחנו רוצות להגיע.

"אני צריכה להיכנס לכושר"
"אני חייבת למצוא עבודה חדשה"
"אני רוצה סוף סוף לכתוב את הספר"

כל אחת מהמטרות האלה גדולה מספיק כדי לגרום לנו לא לעשות שום דבר. במקום לשאול "איך אני מגיעה לשם?", אפשר לשאול: מהו הצעד הקטן הבא שאני יכולה באמת לעשות?

אולי לא "למצוא עבודה חדשה" אלא לפתוח היום את קורות החיים ולעדכן פסקה אחת. אולי לא "להיכנס לכושר" אלא לצאת לעשר דקות הליכה. אולי לא "לכתוב ספר" אלא לפתוח מסמך וורד ולכתוב במשך כמה דקות.

הצעד הקטן אינו רק טריק כדי "לעבוד על עצמנו". הוא מאפשר לנו לצבור חוויות של מסוגלות. במקום לעמוד שוב ושוב מול הפער בין הרצוי למצוי, אנחנו מתחילות לחוות: עשיתי. התקדמתי. אני יכולה.

לא לחכות לחשק כדי להתחיל

אחת המלכודות הנפוצות היא המחשבה:

"כשיהיה לי יותר חשק, אתחיל." לפעמים זה אכן קורה. אבל לפעמים המוטיבציה אינה מגיעה לפני הפעולה, היא יכולה להתעורר גם בעקבותיה.

אנחנו מכירות את זה מהחיים: לא היה לנו שום חשק לצאת להליכה, אבל אחרי עשר דקות משהו השתנה. לא רצינו להתחיל משימה, אבל ברגע שנכנסנו אליה היה קל יותר להמשיך.

לכן לפעמים השאלה אינה "איך לגרום לעצמי לרצות?" אלא: "האם אני יכולה להתחיל קצת, גם בלי לחכות שיגיע החשק?"

להפוך את הכוונה לקונקרטית

אם החלטתי שאני רוצה לעשות משהו, כדאי לעזור לעצמי לא להשאיר אותו ברמת "מתישהו". במקום: "השבוע אני אעבוד על האתר שלי" אפשר להחליט: "ביום שני אחרי ארוחת הבוקר אני יושבת חצי שעה ועובדת על העמוד החדש." כבר ראינו שככל שהצעד מוגדר יותר, אנחנו צריכות לקבל פחות החלטות ברגע שבו הגיע הזמן לפעול.

לבדוק מה אני מנסה לא להרגיש

ואולי זה החלק החשוב ביותר מבחינה רגשית. אם אני שוב ושוב לא עושה משהו שאני באמת רוצה לעשות, כדאי לפעמים להפסיק לשאול "למה אין לי כוח רצון?" ולשאול: "מה אני מרגישה כשאני מתקרבת לדבר הזה?"

אולי אני מפחדת להיכשל?
אולי אני חוששת מביקורת?
אולי אני לא בטוחה שאני מספיק טובה?
אולי עצם המחשבה על המשימה מציפה אותי?
ואולי אני מפחדת לגלות שגם אם אתאמץ מאוד, לא אצליח לשלוט בתוצאה?

ברגע שאנחנו מזהות את מה שנמצא מתחת לחוסר הפעולה, אפשר להתחיל לעבוד עם הקושי האמיתי במקום להילחם בעצמנו על כך שאין לנו מספיק מוטיבציה.

יש תרבות שלמה סביב נחישות והתמדה שאומרת לנו: אל תוותרי. תמשיכי. אם את רוצה משהו מספיק, תילחמי עליו ויש בזה משהו חשוב. בלי היכולת להישאר בדרך גם כשקשה, הרבה דברים משמעותיים בחיים לא היו מתאפשרים. אבל לא כל ויתור הוא כישלון ולא כל התמדה היא בהכרח דבר טוב.

לפעמים אנחנו ממשיכות לרדוף אחרי מטרה משום שכבר השקענו בה שנים, כסף או מאמץ. לפעמים אנחנו מפחדות שאם נשנה כיוון נצטרך להודות שטעינו ולפעמים כל תחושת הערך והזהות העצמית שלנו כבר קשורה כל כך למטרה, שקשה לנו אפילו לשאול אם היא עדיין מתאימה למי שאנחנו היום.

מחקר על היכולת להשתחרר ממטרות שכבר אינן ניתנות להשגה (goal disengagement) מציע שלפעמים דווקא היכולת לוותר על מטרה שאינה ניתנת להשגה ולהפנות את המשאבים שלנו למקומות אחרים יכולה להיות אדפטיבית ולהשפיע טוב יותר על איכות החיים שלנו. במחקרים של Wrosch ועמיתיו נמצא שהיכולת להשתחרר ממטרות בלתי ניתנות להשגה הייתה קשורה בין היתר לבריאות מדווחת טובה יותר ולדפוסים תקינים יותר של הפרשת קורטיזול.

 חשוב שתשאלי את עצמך: "האם אני רוצה לוותר מפני שקשה לי לפגוש את מה שהדרך מעוררת בי, או מפני שהמטרה הזאת באמת כבר אינה נכונה עבורי?

אלה שני מצבים שונים לחלוטין. לפעמים הפחד מבקש מאיתנו לברוח דווקא ממשהו שחשוב לנו ושם כדאי אולי להישאר עוד קצת, לקבל תמיכה ולעשות עוד צעד.

אבל לפעמים החיים השתנו, אנחנו השתנינו ומה שהיה נכון לנו לפני חמש או עשר שנים כבר אינו נכון עכשיו. במצב כזה, לשחרר ולהרפות אינו ההפך מנחישות. לפעמים זו דווקא היכולת להקשיב לעצמנו מספיק עמוק כדי לבחור מחדש.

כשפגשתי לפני קרוב לשלושים שנה את הבודהיזם ואת תורות המזרח במהלך השנתיים שבהן חייתי באשראמים ובמנזרים במזרח הרחוק, אחד הרעיונות שהשפיעו עליי מאוד ומלווים אותי עד היום, היה שהדרך שבה אנחנו הולכות חשובה לא פחות מהמקום שאליו אנחנו מנסות להגיע.

עבורי זו הייתה תפיסה כמעט הפוכה מזו שהכרתי. לא רק האם השגתי את המטרה? אלא גם: מי אני נעשית בדרך אליה? איך אני מרגישה בתוך החיים שאני בונה? ומה המחיר שאני משלמת כדי להגיע לשם?

יש תקופות שבהן חוסר מוטיבציה הוא פשוט חלק מהחיים. אנחנו עייפות, עמוסות, עברנו תקופה קשה או שאנחנו זקוקות לזמן שבו לא נצטרך כל הזמן להתקדם, להשתפר ולהשיג.

לא כל ירידה במוטיבציה דורשת טיפול, ולא כל תקופה שבה אנחנו עושות פחות היא סימן שמשהו לא בסדר.

אבל לפעמים חוסר המוטיבציה אינו מופיע רק מול משימה מסוימת. אנחנו מרגישות שאין לנו חשק כמעט לכלום. דברים שפעם עניינו או שימחו אותנו כבר לא מושכים אותנו, קשה לנו להתחיל אפילו פעולות פשוטות, אנחנו מרגישות מותשות או חסרות תקווה והמצב נמשך ומשפיע על התפקוד ועל איכות החיים.

במצבים כאלה כדאי להתייחס לחוסר המוטיבציה לא כאל כישלון של כוח הרצון, אלא כאל סימן שכדאי לברר מה קורה לנו.

חוסר מוטיבציה יכול להופיע לצד דיכאון ומצבים רגשיים אחרים, אבל הוא יכול להיות קשור גם לעומס מתמשך, שחיקה, קשיי שינה, מצבים גופניים או תרופות מסוימות. לכן כאשר מדובר בשינוי משמעותי ומתמשך, במיוחד אם הוא מלווה באובדן עניין או הנאה, מצב רוח ירוד או פגיעה בתפקוד, כדאי לפנות גם לאיש או אשת מקצוע מתאימים ולא להסתפק בניסיון "להכריח את עצמי".

כשאנשים פונים אלי בבקשה לעבור טיפול בחוסר מוטיבציה, חשוב לי קודם כל להסביר להם שבטיפול המטרה היא לא "להכניס" לאדם מוטיבציה מבחוץ, אלא אנחנו מנסות להבין מה קרה לתנועה הפנימית שלו.

לפעמים נגלה שהמטרה שהם מנסים להגיע אליה בכלל אינה שלהם, לפעמים יש שם פחד מכישלון או מביקורת. לפעמים פרפקציוניזם הופך כל צעד למבחן, לפעמים יש תחושה עמוקה של "גם ככה אני לא אצליח" ולפעמים אנשים מחזיקים כל כך הרבה במשך כל כך הרבה זמן, שמה שנראה כמו חוסר מוטיבציה הוא בעצם עייפות עמוקה.

בטיפול אפשר גם לבדוק מה קורה ממש ברגע שבו אנחנו רוצות לפעול ועוצרות. אילו מחשבות עולות? מה אנחנו מרגישות בגוף? ממה אנחנו חוששות? האם יש חלק בתוכנו שרוצה להתקדם וחלק אחר שמנסה להגן עלינו מפני משהו? מה בתוכי רוצה לנוע קדימה ומה בתוכי מפחד מהתנועה הזאת? בעיניי אלה הן שאלות הרבה יותר מעניינות מ "איך לגרום לעצמי לעשות?"

קל לחשוב שאנשים שמצליחים להתקדם בחיים פשוט נולדו עם יותר מוטיבציה, נחישות וכוח רצון. אבל כפי שראינו, התמונה מורכבת הרבה יותר.

היכולת שלנו לפעול ולהתמיד מושפעת מהשאלה אם המטרה באמת חשובה לנו, אם אנחנו מרגישות שיש לנו בחירה, אם אנחנו מאמינות שאנחנו מסוגלות, אם יש לנו תמיכה, עד כמה הצעד שלפנינו ברור ואפשרי וגם ממה שהפעולה עצמה מעוררת בנו מבחינה רגשית.

נחישות והתמדה אלה הן תכונות חשובות. אבל חשוב שלא יהפכו למלחמה בעצמנו.

לפעמים נכון להתמיד גם כשקשה. לפעמים כדאי להקטין את הצעד, לבקש עזרה או להפסיק לחכות לחשק. לפעמים צריך לפגוש את הפחד שמסתתר מתחת לדחיינות ולפעמים דווקא נכון לעצור ולשאול אם המטרה שאנחנו כל כך מתאמצות להשיג עדיין מתאימה לנו. אולי לכן השאלה החשובה אינה רק: "איך אני גורמת לעצמי לעשות יותר?" אלא: "מה באמת חשוב לי ומה יעזור לי לנוע אליו בדרך שאני יכולה לחיות איתה?"

בעיניי זה סוג אחר של נחישות. לא נחישות שמודדת את עצמה רק לפי התוצאה, אלא כזו שמאפשרת לנו להישאר נאמנות למה שחשוב לנו, להתמיד כשנכון להתמיד ולשנות כיוון כשנכון לשנות.

עודכן לאחרונה ב 12.9.2026