פחד מדחייה – למה הוא מנהל אותנו ואיך באמת משתחררים ממנו?

כשהיית ילדה האם שיתפו אותך במשחקים? האם מסרו לך כדור? האם עשו עלייך חרם? כשהתבגרת האם היית ב"חבר'ה" הקוליים? האם הזמינו אותך למפגשים או שאולי השאירו אותך בחוץ? במשפחה שלך האם קיבלו את הדעות שלך ואת ההצעות שהצעת והתחשבו בהם? או שאולי התעלמו מהם?

אם חווית חלק מהדברים האלה בעבר, ייתכן שפחד מדחייה עדיין מלווה אותך גם היום. אצל הרבה מאיתנו הוא אולי לא מורגש באופן מודע, אבל הוא משפיע על ההחלטות שלנו, על מערכות היחסים על הביטחון העצמי, על הקריירה ואפילו על היכולת שלנו להגשים את עצמנו.

פחד שלא ירצו אותנו, שלא יקבלו אותנו כמו שאנחנו, שיגידו לנו "לא". הפחד הזה הוא פחד טבעי ואצל רובנו הוא לא פחד מודע, כזה שאנחנו מרגישים כל הזמן ביום יום, אבל הבעיה היא שהפחד הזה מנהל אותנו ואת ההחלטות שלנו חלק גדול מהזמן, מתחת לפני השטח.

מחקר שנערך בנושא בשנת 2005 ופורסם בבטאון פסיכולוגיה בגרמניה, מראה שפחד מדחייה אינו מתבטא רק בכך שאנחנו חוששים לשמוע "לא". המחקר מצא שאנשים עם פחד גבוה מדחייה נוטים לצפות שוב ושוב שידחו אותם, גם במצבים שאין בהם באמת סימן לכך. הם עלולים לחשוב שהם משעממים אחרים, שאינם מספיק מעניינים, שאנשים לא באמת רוצים בחברתם או שאם יביעו את דעתם, יפסיקו לאהוב אותם.

לעיתים קרובות הם מרגישים חרדה או חוסר נוחות במצבים חברתיים, מאמינים שהם פחות אהובים מהאחרים, והתחושות האלה משפיעות גם על הדרך שבה הם מתנהגים ומתקשרים עם הסביבה.

חשוב לדעת שפחד מדחייה אינו מעיד על חולשה או על חוסר ביטחון מולד. ברוב המקרים מדובר במנגנון הגנה שהתפתח כדי להגן עלינו מפני כאב שחווינו בעבר. הבעיה היא שכאשר אותו מנגנון ממשיך לפעול גם שנים אחר כך, הוא כבר לא מגן עלינו, אלא מגביל אותנו.

למרות שפחד מדחייה וחרדת נטישה קשורים זה לזה, הם אינם אותו הדבר. פחד מדחייה הוא החשש שלא יקבלו אותנו או שיגידו לנו "לא" לעומת זאת, חרדת נטישה עמוקה יותר. היא הפחד שהקשר עצמו יסתיים ושנישאר לבד. פעמים רבות פחד מדחייה הוא אחד הביטויים של חרדת נטישה ולכן אנשים רבים מנסים לרצות אחרים, נמנעים מלומר את דעתם או חוששים להציב גבולות. אותו מחקר גרמני מצא שיש אנשים שכל תחושת הערך שלהם נשענת על איכות מערכות היחסים שלהם. הם עושים מאמצים גדולים לשמור על שלום בית, להימנע מעימותים ולרצות אחרים, משום שעבורם האפשרות להידחות נחווית כאיום עמוק במיוחד.

איך פחד מדחייה ליווה אותי כל החיים ואיזה מחירים אנחנו משלמים עליו?

כילדה, אני זוכרת אותי מעריצה את אחותי הגדולה ממני בשש שנים ומאוד רוצה את קרבתה ואחותי דחתה אותי. הזיכרון של אותה דחייה עתיקה ליווה אותי לימים כשפתחתי קליניקה פרטית. לאורך הזמן למרות שידעתי "בראש" שאני מקצועית ולמרות שהיו כבר הוכחות בשטח להצלחות הטיפול שלי אצל אנשים שליוויתי, עדיין נוהלתי על ידי הפחד מדחייה עתיק זה שעוד לא עיבדתי וריפאתי ולכן כל הזמן חיפשתי עדיין עוד הוכחות ועוד אישורים מהסביבה.  ברגע שהבנתי שפחד הדחייה הוא זה שמשפיע עלי גם בזוגיות ובהורות שלי ובכל יתר התחומים במקביל, וגובה ממני מחירים קשים התחלתי לעבור תהליך רגשי שאפשר לי לעבור עיבוד והשלמה וחיבור אמיתי לתחושת הביטחון והערך העצמי שלי.

המחירים הגבוהים שאנחנו עלולים לשלם:

• ביטחון עצמי נמוך
• ריצוי
• הימנעות
• חרדה חברתית
• קושי בזוגיות
• קושי להגיד "לא"
• קושי להציב גבולות
• תלות באישור חיצוני

איך פחד מדחייה מנהל אותנו?

פחד מדחייה למעשה הוא זה שקובע אם נעשה פעולה מסוימת או לא לדוגמא: אם נצא לדייט עם מישהו שנחשב בעינינו ממש ממש שווה אפילו יותר שווה מאיתנו, אם נציע למישהו את העזרה שלנו או את השירות שלנו, או אם ניקח על עצמנו פרוייקט שאולי מרגיש לנו גדול עלינו, אם נגיד את האמת הפנימית או את מה שאנחנו באמת חושבים לקרובים שלנו בלי לסנן או בלי לעדן או לצנזר. בחברה או בעבודה, אולי לא נציע הצעה מהפחד שהיא ללא תתקבל, או נתקשה לבקש עזרה מהפחד שנקבל דחייה ותשובה שלילית, או נימנע מלמכור ללקוחות שלי מהפחד שהם יגידו לי לא. או נימנע מלהעלות פוסט לפייסבוק כי נפחד שאף אחד לא יגיב או שיגיבו לא לטובה.

פחד דחייה או פחד לקבל "לא" כשהוא לא מודע וכשהוא מנהל אותנו מתחת לפני השטח גורם לנו לדפוס הימנעות לא מודע וכך אנחנו נמנעים לדוגמא מ:

• לשלוח קורות חיים לעבודה נחשקת
• לפתוח עסק
• לעשות פעולות שיווק של העסק שלנו כמו לכתוב על הערך שלנו או לפרסם סרטונים
• מלגבות מחיר הולם עבור השירות שלנו או להעלות מחירים
• מלהגיד לבן/בת הזוג שלנו שנפגענו
• מלעזוב מקום עבודה שלא טוב לנו בו רק כי אנחנו חוששים להידחות במקום חדש
• מלעזוב זוגיות לא טובה

המחקר מראה שפחד מדחייה מגביר בעיקר את הרגישות ללחצים בין אישיים. כלומר, אנשים עם פחד גבוה מדחייה אינם בהכרח חווים יותר לחץ מכל תחום בחיים, אלא בעיקר מקשרים עם אנשים, בזוגיות, במשפחה, בעבודה או בחברות. כל אי הבנה קטנה עלולה להתפרש כדחייה ולהפעיל מחדש את אותו כאב ישן.

איזה טריגרים יכולים לעורר את פחד הדחייה הרדום בתוכנו?

את פחד הדחייה העמוק שלנו יכולים לעורר כל מיני דברים כמו: חברים שלא מאחלים לנו מזל טוב ביום ההולדת או שוכחים אותה, מכרים שלא מחזירים טלפונים, מעסיקים ובוסים שלא מביעים הערכה, קולגות לעבודה שלא מזמינים אותנו לערב צוות או ליציאה משותפת של חברים לעבודה, אנשים שלא מחזירים לנו אהבה ועוד ועוד מצבים בהם אנחנו נתקלים כל הזמן ביום יום.

מאיפה מגיע ואיך נוצר אצלנו פחד מדחייה?

באינסטינקט הטבעי שלנו כבני אנוש, יש את הצורך המאוד בסיסי ושורשי של להשתייך ולהשתלב. ואכן אנחנו רואים שכבר מזמנים העתיקים, בימים הקדומים, בהם חיינו בשבטים, להיות מורחק מהשבט או מנודה היה פסק דין מוות, כי היינו צריכים את הגנת השבט להישרדות שלנו ולשרוד לבד בטבע היה בלתי אפשרי. גם היום, למרות שאנחנו כבר לא חיים בשבטים, מערכת העצבים שלנו עדיין מגיבה לדחייה כאילו מדובר באיום אמיתי על ההישרדות.

לכולנו יש חוויות דחייה. כולנו חווינו כאלה מי יותר ומי פחות.

כילדים, אולי עשו עלינו חרם בכיתה (עלי עשו חרם הבנות בגיל שמונה או תשע ועד היום זה זכור לי כטראומה מאוד קשה וכואבת) אולי לא היינו הכי טובים במשחק כדור אז לא שיתפו אותנו וממש אמרו לנו בפנים כמו שילדים יודעים: את גרועה אז את לא משתתפת, או ששיתפו אותנו אבל לא מסרו לנו את הכדור והרגשנו מאוד בצד. אולי עשינו יום הולדת והגיעו ממש מעט ילדים.

במונחים של עבודה עם הילדה הפנימית, אותם רגעים מוקדמים של דחייה נשמרים בזיכרון הרגשי שלנו. גם אם עברו עשרות שנים, החלק הילדי שבתוכנו עדיין עלול להגיב כאילו אותה דחייה מתרחשת כאן ועכשיו. לכן פעמים רבות אנחנו לא מגיבים רק למה שקורה בהווה, אלא גם למה שהילדה הפנימית שלנו חוותה בעבר.

אחד הממצאים המעניינים במחקר הוא שאנשים עם פחד גבוה מדחייה אינם בהכרח מקבלים פחות אהבה או תמיכה מהסביבה. דווקא להפך. פעמים רבות יש סביבם אנשים שאוהבים אותם ומעריכים אותם, אבל בגלל הדפוס הפנימי הם מתקשים להרגיש את התמיכה הזו. הם מפקפקים באהבה שמופנית אליהם ולכן גם בתקופות קשות הם מרגישים בודדים הרבה יותר מכפי שהם באמת.

חשוב להבין שלא כל תחושת דחייה מעידה שבאמת דחו אותנו. פעמים רבות אנחנו מפרשים שתיקה, עיכוב בתגובה או הבעת פנים ניטרלית כדחייה, בעוד שבפועל האדם שמולנו כלל לא התכוון לכך. ככל שפחד הדחייה עמוק יותר, כך גדל הסיכוי שנפרש מצבים עמומים דרך הפצע הישן שלנו ולא דרך המציאות.

אפשר לתאר את זה בצורה אולי מעט מוגזמת כהרגשה פנימית שלנו שאנחנו מוכנים לעשות כל מה שהקרובים החשובים לנו רוצים וצריכים כי באופן לא מודע זה מנסה להבטיח שהקרובים לנו תמיד ירגישו את הערך שלנו, יצטרכו וירצו אותנו לידם ולא יוכלו בלעדינו כדי שלא ננטש ולא נעזב או חס וחלילה לא נחווה שוב את הכאב הצורב של הדחייה שאנחנו כל כך מכירים מהעבר. מאחורי הרבה התנהגויות מרצות לא עומדת רק נדיבות, אלא ניסיון לא מודע להבטיח שלא ידחו אותנו.

לא כולם מגיבים לדחייה באותה העוצמה. מי שנושא פצעי דחייה מוקדמים מפתח לעיתים רגישות גבוהה יותר לסימנים של דחייה ולכן עלול לפרש עיכוב בתגובה להודעה, ביקורת קטנה או הבעת פנים ניטרלית כסימן לכך שאינו רצוי.

האם אפשר לרפא או להעלים פחד מדחייה?

החדשות הטובות הן שפחד מדחייה אינו גזירת גורל. מאחר שמדובר בדפוס רגשי שנלמד לאורך החיים, גם אפשר ללמוד בהדרגה לשחרר אותו וליצור תחושת ביטחון פנימית יציבה יותר.

4 שלבים שראיתי מניסיוני רב השנים בקליניקה, שעוזרים למתן ולעמעם את הפחד מדחייה ובעיקר לעזור לנו לנהל אותו במקום שהוא ינהל אותנו:

שלב 1 – להבין באילו מצבים מופיע בעיקר פחד הדחייה בחיי היום יום שלנו, מהם הטריגרים שמפעילים ומעלים אותו

שלב 2 – לאתר את מקור הפגיעה בילדות שיצרה את הפחד הזה שהיום הוא אוטומטי והזיכרון שלו מוטבע עמוק בגוף

שלב 3 – לעבד ולרפא את הזיכרונות הכואבים מהעבר. כשנחזור בדמיון אל אותו ילד או אל אותה ילדה שנפגעו הריפוי יוכל להתרחש

שלב 4 – לבנות חוויה פנימית מתקנת חדשה, כזו שמעודכנת להיום. ממש כמו לעדכן גרסה.

המחקר מצא שאחת הדרכים היעילות ביותר להפחתת המצוקה אצל אנשים הסובלים מפחד מדחייה היא כתיבה רגשית. הכוונה אינה לכתיבת יומן יומי רגיל, אלא לכתיבה עמוקה במשך מספר ימים על חוויות של דחייה, כאב או זיכרונות משמעותיים שעיצבו את האישיות. החוקרים מצאו שהכתיבה מאפשרת לעשות סדר בזיכרונות, להבין אותם מזווית חדשה וליצור סיפור פנימי קוהרנטי יותר. כאשר אנחנו מצליחים למצוא משמעות חדשה למה שעברנו, מערכת העצבים מפסיקה להתייחס לאירוע כאיום מתמשך והמצוקה הרגשית פוחתת.

מעניין במיוחד שהכתיבה נמצאה יעילה בעיקר אצל אנשים עם פחד גבוה מדחייה. אצל אנשים שלא סבלו מפחד כזה היא כמעט שלא השפיעה. כלומר, עבור מי שנושא בתוכו פצע של דחייה, עצם הכתיבה יכולה להפוך לכלי משמעותי לוויסות רגשי ולעיבוד החוויה.

ריפוי פחד מדחייה אינו אומר שלעולם לא נשמע שוב "לא". כולנו נחווה אכזבות, אי הסכמות ודחיות לאורך החיים. ההבדל הוא שכאשר הפצע הישן מחלים, הדחייה כבר אינה מערערת את תחושת הערך שלנו. במקום לפעול מתוך פחד, אנחנו מתחילים לבחור מתוך חופש. אנחנו מעזים לבקש, להציע, להציב גבולות, לומר את האמת שלנו ולהיות מי שאנחנו, גם אם לא כולם יסכימו איתנו ובסופו של דבר, זה אולי הריפוי האמיתי: לא לגרום לעולם להפסיק לדחות אותנו, אלא להפסיק לדחות את עצמנו.

עודכן לאחרונה בתאריך ה 13.7.2026