אהבה עצמית בחדר כושר אם רוחניקית עגלגלה כמוני יכולה אז כולן יכולות

אני נכנסת לאולם, מוכנה לקרב, קרירות המזגן, המוסיקה הקצבית
וקולות הנקישה של המשקולות מקבלים את פני בעליצות.
כבר שלושה שבועות עברו מאז שהלא יאמן קרה ואני הולכת בקביעות לחדר כושר.
הניסיון הקודם שלי, לפני עשר שנים, הסתכם בדלקת בגיד אכילס,
בתשלום קבוע שיורד מהאשראי ובהבטחה לעצמי
שיותר זה לא יקרה והנה, בכל זאת, אני מוצאת את עצמי שוב כאן.

אני מניחה את ישבני המרופד היטב על אופני הכושר,
מתנחמת בעובדה שהפעילות הראשונה מתרחשת בישיבה
ומודה על כך שכל המדריכות כאן הן נשים ושלפחות יש לי קצת זמן איכות עם עצמי.
אני מחברת את האוזניות של הנייד, מתחילה לסובב במרץ את הדוושות,
מעלה בהדרגה את מהירות ההתנגדות ומנסה להתמקד במשימה,
אלא שעל מכשיר הסטפר ממול, רוקד לו ישבן מושלם ומוצק ומעליו שיער חלק בלונדיני גולש.

הגוף של בעלת הישבן, פועל בהרמוניה מושלמת עם המוסיקה והיא בכושר שיא.
באופניים השכנים, ממש בצמוד אלי, מתיישב קשיש נחמד עם שיער שיבה וכרס איתנה,
מפדל באיטיות, קורץ לי ומנענע ידיו לפי הקצב.
אני מרגיעה את עצמי שאם הוא יכול אז גם אני יכולה
ושמספיק להתפנק ויללה למלאכה.
המבט חוזר אוטומטית קדימה ונתקל שוב בישבן האגדי
ואני תוהה איך זה מרגיש לחיות בגוף כמו שלה?
אלוהים, בכל זאת יש לנו מערכת יחסים אישית וקרובה, מה אתה אומר?
אפשר להזמין גוף כזה לגלגול הבא?
רגליים ארוכות עם ישבן חטוב, בטן שטוחה, חזה מזדקר וידיים שריריות?

אני עוצמת עיניים ומתחברת לבטן הרכה, העגולה והמוכרת שלי,
זאת שהירכיים שלי פוגשות בכל תנועת דיווש בטפיחה קלה.
המוסיקה נמרצת ואני מפדלת עוד ועוד, הדופק עולה, הזיעה מבצבצת
והעיניים מחפשות במה להיאחז רק לא בישבן של ההיא.

אני מוצאת את מסך הטלוויזיה שמקובע על נשיונל גאוגרפיק.
בתכנית הפעם נחשים קטלניים שמשתקים את קורבנותיהם,
בתוכי גואה סימפוניה של גואל ופחד מנחשים
יחד עם עליית דופק, שילוב קטלני שכמעט ומוביל להתקף חרדה.
אני עוצמת שוב עיניים, תתמקדי בנשימה, כמו בוויפסאנה, אני משכנעת את עצמי,
משננת מנטרות חיוביות ומזכירה לעצמי שהכול בראש.
זה מצליח לכמה דקות אבל וויפסאנה היא מנוחה ולזה אני יותר רגילה וכאן המאמץ מכריע.

אני שוב פותחת עיניים והפעם הן פוגשות את אלה של המדריכה היפה
עם תוספות השיער והציפורניים המטופחות.
היא מחייכת בניסיון לעודד אותי מרחוק ואני מחזירה לה חיוך מאולץ.
רעש הבלנדר שמכין משקה אנרגיה מאסטל אקסטרים ממלא את המקום.
מעניין מה הטעם שלו, עוד לא אכלתי ארוחת בוקר, הבטן מקרקרת
ובראש רצות תמונות של קרואסון חמאה ובורקס פיצה מרודלין הסמוך.
אני מלקקת שפתיים אבל רק טעם הזיעה המלוחה נשאר בפה והתמונה מתנפצת.

אני יורדת מהאופניים ברגליים רועדות, מרגישה כמו פנתר,
נשארו לי רק המכשירים עכשיו, עוד חצי שעה לסיום.
אני ניגשת לבר העצום עם המבחר האינסופי של משקולות מכל הגדלים,
לוקחת את משקולות שני הקילו שעליהם המליצה המדריכה,
מנסה להתעלם מאיש רב הבריח שעומד לימיני,
שמניף בקלות משקולת של חמש עשרה קילו בכל יד.
הצוואר שלו מחובר לראש בשריר עבה וכל יד ברוחב של האגן שלי
ובחיי שהאגן שלי רחב.
גם אני מניפה את שני הקילו שלי, מרגישה קצת עלובה שקשה לי עם המשקל הנמוך הזה
והאמת שאני קצת מחפפת, אחרי שבפעם שעברה יצאתי עם צוואר תפוס לשלושה ימים
אני מחליטה להיות יותר עדינה עם עצמי.

אני מניפה את הידיים למעלה עם המשקולות ומיד רושמת תזכורת לעצמי להגיע לאימונים
רק עם שרוול ארוך כי ההנפות האלה מול המראה מותירות בתוכי מראות קשים
כששרירי ה'מלח פלפל' מתנודדים ברפיון.
אחרי סט של הנפות, אני זורקת את המשקולות באנחת רווחה,
הגוף שלי נאנק משגעת הכושר הפתאומית הזו שתקפה אותי לקראת גיל 50
סך הכול שגרת היום הרגילה שלי, מסתכמת בלשבת רוב הזמן מול המחשב,
או בפגישות עם נשים ובסופה, אני משתרעת על הספה מול הטלוויזיה בתנוחה נמרחת,
שממנה אני אוהבת להפעיל את אישי היקר שיכין לי תה,
יביא לי נשנושים ויוציא את הכלבה שמנדנדת ליד הדלת.

אבל אני חייבת להגיד שבאופן מאוד מוזר זה גם מרגיש מספק ומאתגר
ואני חושבת לעצמי שאולי אפילו אלמד ליהנות מזה עם הזמן.
כשאני מצליחה להתעלם מכל המחשבות הביקורתיות שעולות בתוכי
כשאני רואה את עצמי מול המראה וכשאני מפסיקה לרגע להשוות את עצמי לנשים אחרות,
לרגעים אני מצליחה ממש ליהנות מהחיבור הזה לגוף.
ברגעים האלה, אני אפילו נהנית מהתחושה של המאמץ השרירי הזה,

תכל'ס כשאני מפסיקה להפריע לעצמי, אני מצליחה להתמסר לדרך חדשה
ולא מוכרת ולחצות כמה גבולות של מה שאני מאמינה
ולא מאמינה שאני יכולה או לא יכולה לעשות.
אז בגלגול הזה כנראה שספורטאית כבר לא אהיה,
אבל אני מגלה, שדרך המפגש הזה עם עצמי בחדר הכושר,
אני עולה עוד רמה בשיעור הנפלא הזה של איך לאהוב את עצמי
ואת הגוף שלי בכל מידה,בכל מצב, ללא תנאים ומבלי שום מגבלה,

אז כן, יש לי עוד דרך אבל לפחות היא כבר פחות ארוכה מאשר קודם
והיי, לפחות אהנה ללכת בה.

רוצה לקרוא עוד סיפורים אישיים עלי?

איך גילחתי את הראש ויצאתי למסע הרוחני שלי
למה תמיד קינאתי באחותי?
איך קיבלתי את השם אנאמה?
למה תמיד שנאתי את השם שלי?
איך כמעט והרגתי את אימא שלי
איך חולת שליטה כמוני ילדה באוטו


רוצה לקרוא עוד על אהבה עצמית?

אהבה עצמית אחרי גיל 40 מה שונה?
איך להיות באהבה עצמית ובגדולה האמיתי שלך
אהבה עצמית אמיתית איך מגיעים לזה?

בואי נצא ביחד למסע התפתחות אישית משמעותי
ותגלי איך לצמוח ממשבר גיל 40 ולהיות שלמה שלווה ושמחה

בואי, עכשיו הזמן שלך

השאר תגובה

דילוג לתוכן