מנגנון הילחם או ברח – מה זה Fight Flight Freeze ואיך הוא משפיע עלינו?

לפעמים זה קורה עוד לפני שהספקנו להבין מה קרה. מישהו אומר לנו משהו בטון ביקורתי ומיד אנחנו מגיבות ועונות בחדות. אנחנו עומדות להיכנס לשיחה לא נעימה וכל מה שמתחשק לנו הוא לבטל אותה ולברוח משם. מישהו פוגע בנו ודווקא ברגע שבו היינו רוצות לענות ולהגן על עצמנו, הראש מתרוקן ואנחנו פשוט קופאות.

רק אחר כך, כשהרגע עובר, אנחנו חושבות: למה הגבתי ככה? למה התפרצתי? למה ברחתי? ולמה לא הצלחתי להגיד שום דבר?

חלק מהתגובות האלה קשורות למערכת הגנה עתיקה ואוטומטית שנועדה לעזור לנו להתמודד עם איום. אנחנו מכירות אותה בעיקר בשם מנגנון הילחם או ברח, Fight or Flight, אבל תגובות ההגנה שלנו אינן מסתכמות רק בשתי האפשרויות האלה. אחת התגובות החשובות הנוספות היא קיפאון ולכן נהוג לדבר גם על Fight Flight Freeze, או בקיצור FFF – הילחם, ברח או קפא.

המנגנון הזה חיוני להישרדות שלנו. הבעיה מתחילה כאשר מערכת ההגנה נכנסת לפעולה גם במצבים שבהם אין סכנה מיידית לחיינו, אבל משהו בתוכנו בכל זאת חווה איום. אז אנחנו עלולות למצוא את עצמנו נלחמות, בורחות או קופאות גם בתוך זוגיות, בעבודה, מול ביקורת, בזמן קונפליקט או כשאנחנו צריכות להתמודד עם משהו שמפחיד אותנו.

במאמר הזה נבין איך פועל מנגנון הפחד האוטומטי, איך Fight Flight Freeze יכול להיראות בחיי היום יום שלנו, ולמה לפעמים הגוף מתחיל להגיב עוד לפני שהראש הספיק להבין מה קורה.

מנגנון הילחם או ברח הוא מנגנון חשוב ורצוי שמהווה חלק ממערכת ההגנה ההישרדותית הטבעית שלנו. כשהמוח מזהה איום, מתחילה במהירות סדרה של תגובות שמטרתן להכין אותנו להתמודד איתו.

אם למשל מכונית סוטה פתאום לכיוון שלנו, אנחנו לא רוצות לעצור ולנהל דיון פנימי: האם כדאי לי לזוז? לאיזה כיוון? ומה היתרונות והחסרונות של כל אפשרות? אנחנו צריכות להגיב ומהר.

לכן מערכת ההגנה הזו פועלת ממש מיידית, באופן אוטומטי, עוד לפני שאנחנו מספיקות לחשוב באופן מודע על כל מה שקורה. הגוף יכול להיכנס לדריכות, קצב הלב והנשימה עשויים להשתנות, השרירים מתכוננים לפעולה והקשב מופנה אל האיום. המטרה של כל זה אינה לגרום לנו חרדה, אלא לעזור לנו לשרוד ולהגיב במהירות כשאנחנו באמת בסכנה.

בעבר נהגו לתאר את התגובה הזאת בעיקר כ Fight or Flight – הילחם או ברח. כיום אנחנו יודעים שתגובות ההגנה מורכבות יותר ואחת התגובות החשובות הנוספות היא Freeze, קיפאון. לכן המונח Fight Flight Freeze – FFF נותן לנו תמונה רחבה יותר של הדרכים שבהן אנחנו עשויות להגיב לאיום. מחקר על תגובות הגנה בבני אדם אכן מבחין בין נטיות ל Fight Flight ו Freeze ומחקרים נוספים מתארים Freezing כתגובה הקשורה לדריכות ולהיערכות מול איום.

אנחנו לא צריכות להכיר את כל המנגנונים הפיזיולוגיים שמאחורי התגובה הזאת כדי להבין את הדבר החשוב באמת: כשמשהו נחווה כאיום, הגוף והמוח יכולים להתחיל להתארגן להגנה במהירות רבה, עוד לפני שהספקנו לחשוב באופן מלא על מה שקורה וזה בדיוק מה שהופך את מנגנון הילחם או ברח לכל כך יעיל בזמן סכנה אבל לפעמים כשהוא פועל גם כשהסכנה אינה ממשית, הוא יכול לבלבל ולעכב אותנו בחיי היום יום.

חשוב להגיד שאצל כולנו פעילים כל המצבים של להילחם, לברוח או לקפוא – Fight Flight Freeze, אבל אנחנו לא משתמשות בכולן באותה מידה ובכל מצב. אצל חלק מאיתנו תגובת ה Fight תהיה זמינה יותר במצבים מסוימים, אצל אחרות הנטייה תהיה דווקא ל Flight, להתרחק או להימנע ובמצבים אחרים נמצא את עצמנו קופאות ב Freeze ולא מצליחות להגיב.

מה שקובע איזו תגובה תופעל אינו דבר אחד בלבד. מערכת ההגנה שלנו מושפעת מסוג האיום שאנחנו חוות, מעוצמתו, מהאפשרויות שעומדות בפנינו באותו רגע וגם מהניסיון שצברנו לאורך החיים. למשל, כשאנחנו מרגישות שיש לנו אפשרות לפעול ולהגן על עצמנו, יכולה להתעורר תגובה אקטיבית יותר של לחימה או בריחה, לעומת זאת, כשהמצב נחווה ככזה שאין ממנו מוצא או כשאין לנו דרך יעילה לפעול, עשויה להופיע יותר תגובת קיפאון.

גם לחוויות הילדות שלנו יכולה להיות השפעה. בשנים הראשונות לחיים מערכות הוויסות והתגובה למתח עדיין מתפתחות, והקשר עם הדמויות המטפלות הוא חלק חשוב בתהליך הזה. מחקרים מצביעים על כך שחשיפה מוקדמת ומתמשכת למצבי איום, מתח או טיפול שאינו מאפשר לנו להרגיש מספיק ביטחון וויסות רגשי, יכולה להשפיע על הרגישות של מערכת האיום ועל הדרך שבה ילדים לומדים להגיב למצבי לחץ. עם זאת, אין כאן נוסחה פשוטה שלפיה חוויית ילדות מסוימת יוצרת בהכרח Fight, Flight או Freeze מסוים.

ילד או ילדה עשויים לגלות לאורך השנים שתגובות מסוימות זמינות או יעילות יותר עבורם במצבי איום. אצל אחת זו יכולה להיות נטייה לעמוד על שלה ולהילחם, אצל אחר להתרחק מקונפליקט ובמצבים שבהם לא נחווית אפשרות יעילה להילחם או לברוח, עשויה להופיע יותר תגובת קיפאון. אלה אינן בחירות מודעות והן גם אינן נקבעות רק בילדות. הן מתפתחות מתוך שילוב של מזג, חוויות, מערכות יחסים וההקשר שבו מתרחש האיום.

וזה גם אומר שאנחנו לא באמת "טיפוס Fight" או "טיפוס Freeze". יכולה להיות לנו נטייה דומיננטית, אבל התגובה שלנו משתנה בהתאם למצב. אותה אישה יכולה לצאת למלחמה כשהיא מרגישה ביקורת מצד בן הזוג, להימנע מעימות עם הבוס ולקפוא מול אדם סמכותי שמפעיל אצלה פחד ישן. אחד הדברים החשובים להבין זה שדווקא היכולת לעבור בגמישות בין תגובות שונות בהתאם למה שהמצב דורש נחשבת חשובה להתמודדות אדפטיבית עם איום.

ולכן בעיניי, החוכמה אינה לנסות לקבוע לעצמנו תווית של "אני Fight" או "אני Freeze", אלא להתחיל להכיר את מערכת ההגנה האישית שלנו: מה מפעיל אותי? מה קורה לי כשאני מרגישה מאוימת? מתי אני נלחמת, מתי אני מתרחקת ומתי אני קופאת? והאם אני מצליחה לעבור מתגובה אוטומטית בחזרה למצב שבו יש לי יותר בחירה?

כשאנחנו חושבות על תגובת Fight, הילחם, קל לנו לדמיין מאבק פיזי מול תוקף. אבל בחיי היום יום שלנו תגובת הלחימה נראית בדרך כלל אחרת לגמרי.

היא יכולה להופיע כשמישהו מעביר עלינו ביקורת ואנחנו מיד מתגוננות או תוקפות בחזרה. כשבן הזוג אומר משהו שמכאיב לנו ואנחנו מרימות את הקול. כשאנחנו מרגישות שלא מקשיבים לנו ומתחילות להתווכח בעוצמה, להאשים, להיות ביקורתיות או להתעקש להוכיח שאנחנו צודקות.

לפעמים רק אחרי שהריב נגמר אנחנו חושבות: למה הגבתי בעוצמה כזאת? הרי הוא בסך הכול אמר משפט אחד.

אחת האפשרויות היא שמשהו בסיטואציה נחווה אצלנו כאיום. לא איום על החיים כמובן, אלא אולי איום של דחייה, השפלה, אובדן שליטה או פגיעה בקשר. מערכת ההגנה מתגייסת ובאותו רגע הדרך הזמינה לנו להגן על עצמנו היא להילחם.

ככל שאנחנו לומדות לזהות את הרגעים שבהם תגובת ה Fight שלנו מתעוררת ואת הטריגרים שמפעילים אותה, נפתח בהדרגה מרווח קטן בין תחושת האיום לבין התגובה האוטומטית. בתוך המרווח הזה יכולה להיווצר אפשרות להגיב מתוך יותר בחירה ופחות מתוך מצב הישרדותי.

תגובת Flight, ברח מרגישה כמו דחף פתאומי וממשי לקחת את הרגליים ולרוץ. מול סכנה אמיתית זה בהחלט הגיוני וחשוב שיקרה, אבל בחיי היום יום הבריחה יכולה להופיע גם במצבים שבהם היא כבר אינה מגינה עלינו ולעיתים היא מופיעה בצורה שקטה ומתוחכמת יותר.

לדוגמא: אנחנו יכולות להימנע משיחה שאנחנו יודעות שצריך לקיים. דוחות שוב ושוב שיחת טלפון שמלחיצה אותנו. לא מגיעות לאירוע שבו אנחנו חוששות להרגיש לא שייכות. מוותרות על הזדמנות מקצועית מפני שאנחנו מפחדות להיכשל או להיות חשופות לביקורת.

לפעמים הבריחה מתרחשת אפילו בלי לעזוב את המקום. אפשר להחליף נושא, להסתגר בתוך עצמנו, להיות עסוקות בלי הפסקה או למצוא אינספור סיבות מדוע עכשיו זה פשוט לא הזמן להתמודד עם הדבר שמפחיד אותנו.

כמובן שלא כל התרחקות היא תגובת פחד. לפעמים להתרחק מסיטואציה היא דווקא הבחירה הבריאה והנכונה ביותר. השאלה המעניינת היא האם אני בוחרת להתרחק בצורה חופשית ומודעת מתוך חוויה של שליטה במצב, או שהפחד בוחר בשבילי בצורה אוטומטית ומצמצם עבורי שוב ושוב את אפשרויות הבחירה.

כאשר בריחה והימנעות הופכות לדרך הקבועה שלנו להתמודד עם פחד, הן עלולות דווקא לשמר אותו.

יש רגעים שבהם אנחנו לא נלחמות ולא בורחות, אלא פשוט קופאות ב Freeze. אולי מישהו אומר לנו משהו מעליב, נפגענו ואנחנו לא מצליחות לענות. אנחנו עומדות שם, מחייכות במבוכה או שותקות בסוג של "שוק" ורק בדרך הביתה אנחנו מעכלות את מה שהיה ומגיעים כל המשפטים שהיינו רוצות לומר.

אולי אנחנו בישיבה בעבודה ופתאום שואלים אותנו שאלה שלא ציפינו לה. אנחנו יודעות את התשובה, אבל ברגע הזה הראש מתרוקן. או שאנחנו בתוך קונפליקט זוגי ופתאום מרגישות כאילו נסגרנו. קשה לחשוב, קשה למצוא מילים, וכל מה שאנחנו רוצות הוא שהשיחה תיגמר.

קל מאוד לשפוט את עצמנו אחר כך: למה לא אמרתי משהו? למה לא הגנתי על עצמי? איך יכול להיות שפשוט עמדתי שם?

אבל Freeze אינה בחירה מודעת וגם אינה בהכרח סימן לחולשה. תגובת הקיפאון היא חלק ממערך תגובות ההגנה שלנו. במחקר היא מתוארת לעיתים כמצב של עצירה ודריכות מוגברת, שבו הגוף מצמצם תנועה ומפנה משאבים לזיהוי האיום ולהיערכות לתגובה הבאה. היא יכולה להופיע לפני Fight או Flight ולא בהכרח במקום שתיהן.

לכן, אם קפאת ברגע מפחיד או מאיים, השאלה המעניינת היא "מה קרה בתוכי באותו רגע שגרם למערכת ההגנה שלי לבחור דווקא בקיפאון?"

קל להבין למה מנגנון הילחם או ברח מופעל כשמכונית מתקרבת אלינו במהירות או כשמישהו תוקף אותנו. אבל מה קורה כשאנחנו יושבות מול הבוס בשיחה לא נעימה, עומדות לדבר בפני קהל או רבות עם בן הזוג והגוף מגיב כאילו משהו מסוכן מאוד עומד לקרות?

מערכת ההגנה שלנו אינה מגיבה רק למה שקורה ברגע הזה, אלא גם לאופן שבו אנחנו מפרשות את המצב ולמה שלמדנו מניסיון קודם. אצל בני אדם גם זיכרונות, ציפייה למשהו מאיים או גירויים שמזכירים חוויה קודמת יכולים לעורר תגובת הגנה, גם כאשר אין כרגע איום חיצוני מיידי.

ניקח למשל אישה שגדלה בבית שבו ביקורת הייתה מלווה בהשפלה, בכעס או בדחייה. שנים אחר כך, בן הזוג שלה אומר לה: "אני רוצה לדבר איתך על משהו שמפריע לי". מבחינת ההווה, זו יכולה להיות הזמנה לשיחה. אבל משהו בטון שלו, במבט או בעצם האפשרות שהיא עומדת לקבל ביקורת יכול לעורר בה תגובת איום מוכרת. היא עשויה מיד להתגונן ולתקוף בחזרה, לרצות לצאת מהחדר או להרגיש שהיא קופאת ולא מצליחה לדבר.

מערכת ההגנה שלנו מתפתחת מוקדם בחיינו ולומדת תוך ניסיון ולכן לפעמים היא מזהה סכנה גם על סמך רמזים, זיכרונות ואסוציאציות שנקשרו בעבר למצבים מאיימים. מחקרים על תגובות הגנה בבני אדם מצביעים גם על כך שניסיון חיים שלילי קודם יכול להשפיע על עוצמת תגובות כמו Freeze מול גירויים מאיימים.

וזה יכול לקרות גם בלי טראומה גדולה או אירוע קיצוני. אם שוב ושוב למדתי שקונפליקט מסתיים בריב, שחשיפה מביאה לביקורת, שטעות גוררת בושה או שלהגיד "לא" מסכן את הקשר, אז מערכת ההגנה שלי עשויה להפוך להיות רגישה במיוחד למצבים כאלה.

לכן לפעמים יש פער מבלבל בין מה שאנחנו יודעות לבין מה שאנחנו מרגישות בגוף. הראש אומר: "זו רק שיחה", אבל הגוף כבר נכנס לדריכות. אנחנו מרגישות דופק, כיווץ, חום, רעד או דחף לברוח, להתגונן או להיסגר.

בעיניי, ההבנה הזאת חשובה מפני שהיא מאפשרת לנו לשאול שאלה אחרת. במקום רק: "למה אני שוב מגיבה ככה?", אפשר להתחיל לשאול: "מה מערכת ההגנה שלי מזהה כאן כאיום?"

לפעמים עצם השאלה הזאת מתחילה לחשוף את הקשר בין מה שקורה לנו היום לבין מה שלמדנו בעבר על סכנה, ביטחון וקשר.

תגובות Fight Flight Freeze הן תגובות טבעיות שקיימות אצל כולנו ולכן עצם העובדה שאנחנו נלחמות, בורחות או קופאות במצב מסוים אינה מעידה בהכרח על טראומה.

אבל כאשר אדם חווה אירוע מאיים מאוד ובמיוחד כאשר האיום חוזר על עצמו או כשאין אפשרות ממשית להילחם בו או לברוח ממנו, מערכת ההגנה עשויה ללמוד להיות רגישה במיוחד לרמזים שמזכירים את הסכנה. לאחר חוויות טראומטיות, תגובות הגנה יכולות להתעורר מחדש מול טריגרים הקשורים לחוויה הקודמת, גם כאשר הסכנה המקורית כבר אינה קיימת.

אפשר לחשוב, למשל, על ילדה שגדלה עם הורה שהתפרצויות הכעס שלו היו בלתי צפויות. היא לא יכלה פשוט לעזוב את הבית ולא תמיד היה בטוח להתווכח או להתנגד. ייתכן שהיא למדה להיות דרוכה מאוד לשינויים קטנים בטון הדיבור, בהבעת הפנים או באווירה בחדר.

שנים אחר כך היא כבר אישה בוגרת, אבל רמזים דומים יכולים עדיין להפעיל אותה. בן הזוג מרים מעט את הקול והיא מיד מתכווצת ושותקת, המנהלת מביעה חוסר שביעות רצון והיא מרגישה דחף עז להתגונן, מישהו כועס והיא רק רוצה להתרחק.

התגובה בהווה אינה בהכרח זהה למה שקרה בעבר ולא נכון לומר שהגוף פשוט "תקוע בטראומה". אבל ניסיון קודם יכול להשפיע על מה שמערכת ההגנה שלנו למדה לזהות כאיום ועל האופן שבו אנחנו מגיבות אליו. בספרות על PTSD וטראומה מתוארים בין השאר שינויים בלמידת פחד, בתגובות לאותות המזכירים את האירוע ובהימנעות מהם.

במצבים קיצוניים שבהם אי אפשר להילחם ואי אפשר לברוח, יכולות להופיע גם תגובות הגנה אחרות, כמו tonic immobility – קיפאון עמוק ולא רצוני שבו קשה מאוד לנוע או לדבר. חשוב להבחין בינו לבין ה־Freeze הרגיל שתיארנו קודם: בספרות המחקרית אלה אינן בהכרח אותה תגובה.

בעיניי, אחת המשמעויות החשובות של ההבנה הזאת בטיפול היא שאנחנו יכולות להתחיל להתעניין בתגובה במקום להילחם בה:

ממה המערכת שלי מנסה להגן עליי עכשיו? האם הסכנה הזאת שייכת למה שקורה כאן, או שמשהו בהווה מפעיל גם למידה וחוויה מהעבר?

המטרה אינה להאשים את העבר בכל תגובה שלנו, אלא להכיר טוב יותר את מערכת ההגנה האישית שלנו. ככל שאנחנו מזהות מה מפעיל אותה ואיך היא מתבטאת אצלנו, יכולה להיווצר בהדרגה יותר גמישות ויותר אפשרות לבחור כיצד להגיב בהווה.

גם אחרי שהסכנה חלפה, לא תמיד אנחנו חוזרות מיד לרוגע. אחרי ריב קשה, אירוע מפחיד או יום של מתח אנחנו יכולות להרגיש שהגוף עדיין דרוך: השרירים מכווצים, הנשימה קצרה יותר, קשה להירדם, אנחנו קופצות מכל רעש או ממשיכות שוב ושוב לחשוב על מה שקרה.

כאשר זה קורה מדי פעם בעקבות מצב מלחיץ, זו יכולה להיות חלק מתגובה טבעית של הגוף. אבל כשאנחנו חיות לאורך זמן בתחושה שמשהו רע עומד לקרות, או כשמערכת ההגנה מופעלת שוב ושוב מול מצבים יומיומיים, הדריכות עצמה עלולה להתחיל לגבות מחיר.

אנחנו עשויות להיות עצבניות יותר, להתקשות להתרכז או לנוח, להימנע ממצבים שמעוררים בנו פחד, להיות רגישות במיוחד לביקורת או לקונפליקט, או להרגיש שאנחנו כל הזמן צריכות להיות מוכנות למה שיקרה.

וזה גם המקום שבו Fight Flight Freeze יכול להפוך מדפוס הישרדות רגעי לדפוס שאנחנו פוגשות שוב ושוב בחיים: אחת מוצאת את עצמה שוב ושוב נכנסת למאבקים, אחרת נסוגה ונמנעת ואחרת נסגרת דווקא ברגעים שבהם היא רוצה לדבר.

לא מפני שהתגובות האלה "מקולקלות". הן נועדו להגן עלינו. השאלה היא האם הן עדיין מתאימות למה שקורה עכשיו, והאם מערכת ההגנה מצליחה לחזור לרגיעה ולגמישות כשהאיום חולף.

אם תגובת Fight Flight Freeze היא אוטומטית, עולה באופן טבעי השאלה: האם בכלל אפשר לשנות אותה? כמובן שאנחנו לא רוצות או יכולות לבטל את מנגנון הילחם או ברח. אנחנו זקוקות לו. אם נהיה בסכנה אמיתית, נרצה שמערכת ההגנה שלנו תוכל לפעול במהירות ולהגן עלינו.

המטרה היא לפתח יותר גמישות: שהמערכת תוכל להתגייס כשצריך, אבל גם להירגע כשהסכנה חלפה ושבמצבים שאינם דורשים תגובת הישרדות, ייפתח לנו בהדרגה יותר מרחב לבחור איך אנחנו רוצות להגיב. המחקר על תגובות הגנה מדגיש שהיכולת לעבור בגמישות בין Freeze לבין Fight or Flight ולהתאים את התגובה להקשר היא חלק חשוב בהתמודדות יעילה עם איום.

הצעד הראשון הוא לזהות מה קורה לי

הרבה פעמים אנחנו מבחינות בתגובה רק אחרי שהיא כבר השתלטה על הסיטואציה: אחרי שהתפרצנו, אחרי שביטלנו את הפגישה, או בדרך הביתה כשפתאום אנחנו יודעות בדיוק מה רצינו לומר אבל ברגע עצמו קפאנו.

לכן אחד הדברים המשמעותיים שאנחנו יכולות ללמוד הוא לזהות מוקדם יותר את הסימנים האישיים שלנו. אצל אחת הלסת מתחילה להתכווץ והיא מרגישה דחף להתווכח. אצל אחרת עולה מיד רצון לצאת מהחדר. מישהי אחרת מרגישה שהנשימה נעצרת, הגוף מתכווץ והמילים נעלמות. עם הזמן אפשר להתחיל לזהות לא רק איך אני מגיבה, אלא גם מה מפעיל אותי:

• האם ביקורת מפעילה בי Fight?
• האם קונפליקט גורם לי לרצות לברוח?
• האם מול סמכות אני נוטה לקפוא?
• האם יש טון דיבור, מבט או סוג מסוים של סיטואציה שמפעילים את מערכת ההגנה שלי במיוחד?

בעיניי, עצם ההיכרות הזאת כבר משנה משהו. במקום למצוא את עצמנו שוב ושוב בתוך תגובה שאנחנו לא מבינות, אנחנו מתחילות לזהות: הנה, מערכת ההגנה שלי נכנסה עכשיו לפעולה.

ומה עושים כשכבר זיהינו?

כאן נכנסת היכולת לעזור לעצמנו לחזור בהדרגה לתחושת ביטחון ולוויסות. לפעמים זה יהיה דרך נשימה או קרקוע, לפעמים דרך תנועה, לפעמים דרך הפניית הקשב למה שקורה בגוף, ולפעמים דווקא דרך קשר עם אדם אחר שאנחנו מרגישות בטוחות איתו. לא כל דרך מתאימה לכל אחת ולא תמיד נכון להתמקד בתחושות הגוף דווקא ברגע שבו הן מציפות מאוד.

המטרה גם אינה לומר לעצמנו בכוח "אין שום סכנה, תירגעי". כשהמערכת כבר מופעלת, הידיעה השכלית לבדה לא תמיד מספיקה. אנחנו מנסות ליצור בהדרגה חוויה אחרת: להרגיש את מה שקורה בתוכנו בלי להיבהל ממנו, לבדוק מה שייך לסכנה בהווה ומה אולי מופעל מתוך ניסיון קודם, ולגלות שיש לנו היום אפשרויות שלא תמיד היו זמינות לנו בעבר.

ומה יכול לקרות בתוך טיפול?

בטיפול אפשר להתבונן יחד בדפוסי Fight Flight Freeze שמופיעים בחיים ולעיתים אפילו בתוך הקשר הטיפולי עצמו. אפשר להתחיל לזהות את הרגע שבו הגוף נערך למלחמה, את הדחף להתרחק כשמתקרבים לנושא רגיש, או את הרגע שבו הכול נסגר וקשה להרגיש או לדבר.

בעבודה טיפולית שמביאה בחשבון גם את הגוף, אנחנו לא רק מדברות על מה שקרה, אלא יכולות ללמוד לשים לב בהדרגה למה שמתרחש כאן ועכשיו: לתחושות, לעוררות, לדחפים לפעולה ולתגובות האוטומטיות. גישות טיפוליות חוויתיות גופניות משתמשות בקשב מדורג ולא שיפוטי לתחושות ולדפוסי הגנה. מבחינתי, המטרה אינה להחליף תגובה אחת באחרת, למשל להפוך אישה שקופאת לאישה ש"תמיד נלחמת", אלא לאפשר יותר גמישות, להרחיב את האפשרויות ואת יכולת הבחירה.

לא להיות חייבת להילחם, לברוח או לקפוא בכל פעם שמשהו מפעיל את מערכת ההגנה, אלא להצליח בהדרגה לחזור למקום שבו אפשר להרגיש, לחשוב ולבחור.

אני מזמינה אותך להיכנס למאמר שלי על פחדים וחרדות ולקבל עוד מגוון דרכים מעשיות להרגיע את הגוף.

מנגנון הילחם או ברח – Fight or Flight ובתמונה הרחבה יותר Fight Flight Freeze – FFF, הוא חלק ממערכת ההגנה הטבעית שלנו. Fight, Flight ו Freeze אינן תגובות שאנחנו בוחרות באופן מודע ברגע של איום והן אינן מעידות בפני עצמן שמשהו אינו בסדר אצלנו.

אצל כל אחת מאיתנו הן יכולות להיראות אחרת. אחת תגלה שהיא יוצאת למלחמה ברגע שהיא מרגישה ביקורת, אחרת תתרחק מקונפליקט ואחרת תגלה שדווקא מול אדם מסוים היא קופאת. גם אותה אישה יכולה להגיב אחרת במצבים שונים.

חוויות החיים שלנו ובכללן חוויות מוקדמות, יכולות להשפיע על הדברים שמערכת ההגנה שלנו למדה לזהות כאיום. לכן לפעמים אנחנו מגיבות בעוצמה גם במצב שבו אנחנו יודעות בשכל שאין כרגע סכנה ממשית.

בעיניי, החלק החשוב אינו לנסות להיפטר ממנגנון הפחד, אלא להכיר אותו. לזהות מה מפעיל אותי, איך אני מרגישה כשהמערכת מתחילה להתגייס, מתי אני נלחמת, מתי אני בורחת ומתי אני קופאת.

ככל שאנחנו לומדות להכיר את הדפוסים האלה ולחזור בהדרגה לתחושת ביטחון ולוויסות, יכול להיפתח מרווח גדול יותר בין האיום שאנחנו מרגישות לבין התגובה שלנו.

והמרווח הזה הוא המקום שבו האוטומט מתחיל לפנות קצת מקום לבחירה.

עודכן לאחרונה ב 7.9.2026