להקשיב לסימנים

להקשיב לסימנים

רבים מאיתנו, אם לא כולנו, חיים את חיינו מיום ליום בשגרה. אותה שגרה שאני מגדירה אותה השגרה המבורכת העוזרת לנו להתמודד עם הקשיים בחיינו.

עד כמה ומתי אנחנו עוצרים לבדוק האם אנו מאושרים?

עד כמה ומתי אנחנו פועלים לשפר את עצמנו כאנשים? סתם כך לשם השיפור?

עד כמה ומתי אנחנו מתבוננים במחשבות שלנו, ברחשי לבנו?

בדרך כלל זה קורה רק כשמשהו "רע" או כואב מגיע.

לדוגמא: אם אנחנו נעשים חולים או  אם משהו לא מסתדר או לא זורם לנו, אז אנחנו, בלית ברירה, נעצרים.

זהו מנגנון אנושי טבעי שלנו להמשיך במוכר ובידוע מבלי רצון לשנות.

האירועים הקשים והכואבים בחיינו הם אלה בדרך כלל שגורמים לנו לנוע ולזוז קדימה לשינוי.

אלו המתנות שאנו מקבלים מאלוהים הבאות בדמוי קללות.

בדרך כלל כשהן באות, אנחנו מקטרים, בוכים, פונים לאלוהים בטענות, מפסיקים להאמין בו, ואם לא האמנו בו אף פעם, אז חוסר האמונה והייאוש מתחזקים.

האמת היא שההיפך בדיוק הוא הנכון. אנחנו צריכים להודות.

בלי אירועים אלה, לא היינו עוצרים, לא היינו יודעים או מקשיבים לאמת הפנימית שלנו, לא היינו רואים את האמת.

איזו מתנה שלחו לנו!! והכול כדי שנוכל לשנות, להתקדם, בכדי לפתוח את עינינו, בכדי שנוכל לשפר את חיינו ולהפוך לאנשים טובים יותר לנו ולסביבה שלנו. לאנשים מאושרים בעלי חיות גבוהה יותר.

לפני כשנה הייתי על הסוס הדוהר קדימה במלוא הכוח בשיא הקריירה שלי.

הקמתי וניהלתי מחלקת ארומתרפיה בחברה גדולה המובילה בתחום הריפוי, לימדתי בארבע מכללות ידועות בארץ, ניהלתי קליניקה, פורומים באינטרנט והייתי על הגל.

מטופלים, תלמידים וילדים מילאו את חיי בברכה.

נסעתי ברחבי הארץ להפיץ ידע ובשורה.

המוח שלי, הרגיש מאוד מסופק. התחושה הייתה טובה. האגו פרח וצמח ושמח.

הרגשתי אישה מבוקשת, חשובה, עסוקה מלאה ומסופקת.

האם אכן הייתי?

לימים נודע לי כי לא כך היה הדבר. עד כמה המוח יכול לתעתע בנו.

כן, המוח היה מסופק, אבל הוא היה מסופק על חשבון מרכזים אחרים.

הלב שלי לא היה שמח עם כול העומס הזה שנחת עליו.

הוא שידר לי וסימן לי, אבל אני דחקתי אותו הצידה, לא מקשיבה לו כי יש דברים יותר חשובים בחיים מ"רק לשמח את הלב כל הזמן, לא"? אז זהו שלא!!

הגוף שלי לא היה שמח כי מרוב עומס, לא היה לי זמן להשקיע בתזונה נכונה, מאוזנת או בריאה, סנדביצ'ים לדרך, כמה ירקות חתוכים ארוחות לא מסודרות, זריזות רק כדי לספק את הרעב הבסיסי. הגעתי לחוסרים של מינראליים וויטמינים והותשתי.

את כול האנרגיה והזמן הפנוי שלי ריכזתי במרכז של המוח, ושכחתי את המרכזים האחרים שלי.

הסימנים היו שם כול הזמן, רק למי היה זמן להקשיב?

אנחנו כול כך שקועים בלרוץ את המרוץ של החיים שכאשר המרכזים שלנו קוראים לנו להקשיב ולעצור, אנחנו דוחקים אותם הצידה, "לא עכשיו", אנחנו אומרים להם. "עכשיו יש משהו חשוב יותר".

והזמן הנכון לא מגיע אף פעם, כי בעומס החיים תמיד יש משהו חשוב יותר.

ואז זה מגיע. או שזה מגיע דרך אירועים חזקים כגון: תאונה, שבירת רגל או איברים אחרים, מחלה שתוקפת כאילו "פתאום". מאדם בריא אתה נשכב עם משהו שמשבית אותך כאילו פתאום, אבל הסימנים תמיד היו שם…

לבסוף הגוף והלב אומרים "יללה, אין ברירה. אם לא מקשיבים לנו בטוב, אז יקשיבו לנו בפחות טוב."

ואז עוצרים אותנו כדי שנהייה חייבים להקשיב.

גם אז, האם אנו באמת מקשיבים? האם אנחנו באמת לומדים את השיעור שלנו? האם אנחנו מבינים את המסר?

לצערנו, לא תמיד. רובנו נופלים כקורבנות מול המצב ולא בודקים היכן האחריות שלנו שהביאה אותנו למצב הזה. חשוב להבין כי המצב לא סתם נוחת עלינו ביום בהיר אחד כי אלוהים הוא רע וכי החיים קשים. לא!!

אנחנו במו ידינו הובלנו את עצמנו לשם.

ואיזה כיף זה להבין את זה? אם הבנו את זה, הבנו את הסוד לשינוי.

כי אם אנחנו אלו שהובלנו את עצמנו לשם, אנחנו יכולים להוציא את עצמנו משם.

לבחור אחרת. לשנות. וואו!!! שער נפתח.

במידה ונעצור ונקשיב, ונשאל את השאלות ונבקש עזרה גבוהה לפתרון המצב, שינוי מבורך עומד בפתח. שער לשינוי הוא פתיחה אל הלא ידוע ואל הלא מוכר.

השערים לשינוי אינם תמיד קלים, הם נושאים בחובם מתנה אדירה לאמיצים שבינינו שמתאמנים בלקפוץ

בנקודות אלו של שינויי, אנחנו יכולים לבחור. האם להיות קשובים לאלוהים וליקום ולקפוץ …

או להיאחז במוכר ובידוע ולהתעקש להחזיק ולהחזיק… (בינינו, ממילא לא עוזר להחזיק. כי החיים דינאמיים וחזקים מאיתנו ושום דבר לא ממש נשאר קבוע. המוכר תמיד ישתנה בסופו של דבר).

אימאל'ה!!

קפצתי!!

והופ, הנה אני באוויר, איזה פחד. איזה פחד. כל המוכר והידוע נתלש, מנסה עדיין קצת להיאחז אבל לא, הכול חומק. נזרקת מבלי לדעת מה הולך לקרות.

אווצ' כואב, לא נעים, לא ברור, לא ידוע, מה קורה? מה יהיה?

המרחב הלא ידוע מעלה פחדים קדמוניים שערבו מאחור בצללים וחיכו לרגעים האלו להגיח ולהרים את הראש.

מחשבות מפחידות, מחשבות רעות. לא ניתן להם לנצח. לא ניתן להם מקום. נגרש אותם.

אמון. אמונה. הכול לטובה. לא יודעת איך ומה. הכול לטובה.

כמו מנטרה מזמזמת בראשי.

מאמינה שהדבר הנכון ביותר לטובתי הנעלה יקרה. הכול לטובה. הכול לטובה.

והופ, שמיים כחולים עם עננים לבנים, תקווה, שלווה, מנוחה, שינוי, אהבה, שמחה, תנועה אחרת מגיעה.

לנשום לתוכה.

וואו!! איזה יופי. איזה נעימות חמימה מציפה את כול המרכזים שלי. ריפוי, אהבה ושמחה.

איזה דיוק. אה, זה ככה. איזה מזל שהסכמתי להרפות.

אמון חוזר. נוצר שוב מחדש, ממלא את התאים.

אה, כן, אני כאן, הלב שלי איתי, יודע, מרגיש, הוא המלך, אה, איך שכחתי להקשיב לו???

איזה כיף, איזו נחת להיות שוב איתו.

איזה כיף, הגוף רגוע, שלוו. מרגיש נעימות כזו.

ומה עכשיו?

התרגשות. התחלה חדשה. מקום מעולה לבקש את שאני באמת רוצה.

להתחבר ולבדוק. להיות מדויקת.

בדיוק בדיוק מה שאני רוצה יקרה.

2009

רוצה לקרוא עוד על התפתחות אישית ועל מודעות עצמית?

מה הסכנה בהתפתחות אישית?

איך לדעת אם את באמת בעלת מודעות עצמית?

עד כמה את שלמה שלווה ושמחה?
בחני את עצמך וקבלי אבחון מדויק של הסדר האנרגטי הפנימי שלך
וגם תרגיל שיעזור לך לאזן אותו

By |2019-01-07T06:52:39+00:00ספטמבר 6th, 2010|סיפורים מהקליניקה|0 תגובות

השאר תגובה

דילוג לתוכן