זארי המכשפה

זארי המכשפה

עוד כשזארי הייתה קטנה הייתה מיוחדת,
ילדה עם כוחות, מחוברת לירח ולשמש, משחקת איתם שעות.
כבר אז, הבינה שזה נחשב למוזר ולכן שמרה את החברות הזאת בסוד.
את השנים הראשונות בילתה עם כוחות הטבע, בלי שאף אחד ידע.
עם הזמן, לזארי נמאס להיות שונה והסוד הכביד עליה.
למרות שאהבה מאוד את חבריה הירח והשמש,
העדיפה להיות כמו כולם והחליטה לכבות את היכולות שלה ולהתנתק מהם.

ירח ושמש לא הבינו מה עורר את השינוי וניסו לתקשר עם זארי.
השמש שלח את קרניו, ניסה לדגדג ולהצחיק, אבל זארי התעלמה,
הירח לחשה לה, אבל היא אטמה את אוזניה.
לבסוף, בלית ברירה, קיבלו הירח והשמש את השינוי,
המשיכו ללוות אותה מרחוק, דאגו לשלומה והמתינו לרגע הנכון.

שנים חולפות. זארי גדלה ואת השמש והירח כבר שכחה.
היא הפכה לילדה גדולה ויפה, שיער ארוך חלק עד הרצפה
ועיני יהלומים גדולות ופיכחות אבל האור הפנימי שלה דעך והחשיך,
היא נחלשה והפכה לחולנית, מסתגרת ועצובה.
רופאים יועצים ורוקחים לה תרופות, אך כלום לא עוזר.
זארי מרגישה איך משהו בפנים כבה ונרדם ואיך חור שחור גדול נפער בבטנה.

לילה אחד, שוכבת זארי במיטה ומנסה להירדם.
היא מביטה מבעד לחלון אל השמיים וחושבת על ימים טובים יותר.
עיני היהלומים שלה מלאות בדמעות של עצב.
מבטה מתמגנט אל הירח המלא, הבהיר והמסנוור
כשלפתע, משהו צולל אל עיניה ונכנס לגופה פנימה.
זארי נבהלת, מתיישבת במיטה, עוצמת את עיניה,
משפשפת אותן מנסה להיפטר מהדבר ללא כל הצלחה.
לאחר מאבק קצר, בהדרגה, היא נרגעת ונזכרת,
עוצמת את עיניה ומרגישה את הירח בתוכה.
תחושה של נעימות פושטת בגופה, היא מתמלאת בשמחה.
הן שותקות ביחד לרגעים ארוכים, נושמות אחת את השנייה.
הירח מספרת לה סיפורים בשקט בלי מילים.
לבסוף מרדימה הירח את זארי באורה הרך והנעים
וחוזרת למקומה כאילו מאום לא קרה,
משאירה בתוכה פיסה למזכרת, כדי שהפעם לא תוכל לשוב ולשכוח.

למחרת, זארי מתעוררת, פוקחת את עיני היהלומים שזורחות יותר מתמיד,
מלאת שמחת חיים היא מנערת את השמיכות, קופצת ורצה החוצה.
היא רצה ורצה ימים רבים. עוברת שדות וכרמים, גבעות והרים,
עד שהיא מגיעה למקום מיוחד ושקט, מלא במלאכים.
היא עוצרת משתאה ומתפעלת לנוכח המראה שנגלה לעיניה.

מה זה המקום הזה? חושבת זארי ולהפתעתה קול עונה לשאלתה.
זה מקום לאנשים כמוך.
מי מדבר אלי? מסתובבת סביב, מסתכלת לצדדים,
אך לא רואה אף אחד.
מוזר, זארי חושבת. אולי אני מתחילה להשתגע!?
תסתכלי אל השמיים מוסיף הקול ואומר.
זארי מרימה את ראשה, עיניה מסתנוורות באור החזק של השמש.
היא מתביישת. כל השנים האלה התעלמה ממנו.
זה בסדר זארי, אומר השמש. כל דבר מגיע בזמנו
ועכשיו זה הזמן שלנו להיפגש שוב.
הוא אוחז בידיה ומוביל אותה לסיור במקום החדש.
הוא מסביר לה שכל הילדים מדברים עם הטבע: עם השמש, הירח, העצים,
הפרחים, הציפורים, הפרפרים, עם כל החיות ועם כל היצורים.
אבל כשהם גדלים, הם שוכחים.
המבוגרים אומרים להם שזה לא הגיוני ושהכול שטויות
ושהם סתם חולמים והילדים מאמינים.
השמש מוסיף ומספר שלזארי יש מזל שמשהו בפנים,
בתוכה, מרגיש ריק ובזכות זה, היא חוזרת ונזכרת.
תדעי לך, הוא אומר בחגיגיות, שמי שמדבר עם הטבע,
הוא מכשף או מכשפה.
זארי נזעקת. אני מפחדת ממכשפות וממכשפים.
השמש צוחק צחוק גדול מתגלגל.
מי אמר לך לפחד ממכשפות? קרניו מדגדגות אותה עד שגם היא מתחילה לצחוק.
זה באמת מוזר מי אמר לי לפחד ממכשפות? היא חושבת.
מכשפות, הוא מסביר, זה לא דבר רע.
מכשפות ומכשפים הם אנשים עם כוחות.
לכל האנשים יכולים להיות כוחות אם הם פתוחים מספיק,
אבל רוב האנשים מפחדים ולא מנסים.
זארי מבינה. זה באמת נשמע הגיוני,
הנה, אני מדברת איתך וזה בכלל לא מפחיד, זה אפילו נחמד.

הם ממשיכים לטייל יד ביד בעמק הפיות
ומגיעים להר גבוה שממנו נפרש נוף עוצר נשימה.
מרחבים של דשא ירוק זוהר עם עצים ופרחים והמון פרפרים.
למטה, ליד הנהר, גרים משפחת איילים
ומסביב מטיילות להן פיות עם כנפיים שקופות.
כאן, אמר השמש, תוכלי לגור אם תרצי.
זארי מסתכלת סביב בהתפעמות ומתרגשת.

הזמן עובר ביעף וזארי שוקדת על בניית הארמון שלה.
חברים רבים עוזרים לה,
חלק מטיסים גושי קרח מפסגות ההרים וחלק עוזרים בבנייה.
זארי מאושרת ושמחה. החיים טובים
ובכל יום שעובר היא מרגישה איך האור בתוכה הולך ומתחזק.
בהדרגה היא הופכת לנעימה, יפה ורגועה יותר.
האהבה משתלטת על עולמה.

כל בוקר היא מתעוררת עם ציוץ הציפורים, מותחת את גופה,
קופצת כמה קפיצות, שוטפת פנים בנהר הצמוד לארמון ויוצאת אל הטבע.
יותר מכל, אוהבת זארי את הרגעים בהם הארץ מתעוררת.
הכול עדיין שקט וכבר הומה, קצת רטוב מטל הלילה,
אך כבר יבש מהשמש. מן שעה שבה הכול משתנה בכל רגע.
ההר משחק איתה במגלשה, העצים בנדנדה,
הציפורים מטיסות אותה ובלילה הכוכבים הם השמיכה,
בתוך ארמון הקרח היא נרדמת עם אימא ירח ומתעוררת עם אבא שמש, זארי מאושרת.

כך חולפות ועוברות שנים.
בארץ הפיות, סבא זמן שזקנו ארוך ולבן, מרשה לעצמו לנוח מעבודתו הקשה.
למרות שלפעמים הוא בכל זאת מנסה להלחיץ,
הוא מבין שבעמק הפיות אף אחד לא לוקח אותו ברצינות.
מה זה זמן? הזמן בכלל לא קיים, הם צוחקים עליו.
.
בוקר אחד זארי וסבא זמן מנמנמים יחד על ערסל שהכין להם אחד העצים,
כשלפתע רועדת האדמה ואיתה כל העמק.
זארי וסבא זמן נופלים, נרעשים, שואלים את האדמה, מה קורה?
האדמה רועדת בפחד גדול מהול בכאב.
לאט לאט היא נרגעת ומספרת. היא אומרת שהמצב בארץ האנשים רע ומר.
הם הורגים אחד את השני, יש הרבה צער, כאב, אלימות, פחד וחושך.

עיני היהלומים של זארי מתמלאות דמעות, היא יודעת טוב מאוד על מה האדמה מדברת,
היא זוכרת את החור השחור ועד כמה הוא קשה.
היא רצה ומסתגרת בארמון.
ירח ושמש דואגים מאוד אבל הפעם סומכים עליה
וסבא זמן נותן לה את המרחב שהיא זקוקה לו.

עוברים עוד כמה ימים ואילו זארי נשארת בפנים.
יושבת, בוהה מבעד לקירות השקופים,
דמעותיה זולגות על הקרח.
היא כואבת את כאב האנשים ומרגישה אשמה שהיא נהנית כל כך מבלי לחשוב עליהם כלל.
זארי יודעת שמשהו צריך להיעשות ולבסוף מקבלת החלטה אמיצה.
היא מחליטה לחזור כדי להביא אל האנשים את עמק הפיות.
היא אורזת תיק קטן עם אבקת קסמים, כמה לחשים, הרבה תקווה ויוצאת למסע.
חבריה תומכים, מעודדים, מתרגשים ומלווים מרחוק. הם מבינים את גודל המשימה.

זארי צועדת בדרך חזרה, ליבה מפרפר משמחה ומציפייה
אבל גם מחשש ותהייה איך זה יהיה הפעם?
בכל זאת היא גדלה, אולי משהו השתנה?
היא מנסה לשחזר את השבילים שבפעם שעברה רצה עליהם מתוך מצוקה,
מתכוננת לפגישה המחודשת עם המשפחה.
בתוך כמה ימים, היא מתחילה לראות מרחוק את ארץ האנשים.

ככל שהיא מתקרבת, היא מתחילה להרגיש תחושה מוזרה.
מעניין מה זה? חושבת זארי.
היא עוצרת, עוצמת עיניים, מתיישבת על האדמה ומרגישה.
זרמים חזקים עולים אל בטנה.
אני יודעת מה זה היא אומרת בקול, בבהלה,
עדיין מרגישה בתוכה את התחושות המוכרות מפעם:
כעס מעורב עם בלבול, חוסר סבלנות, פחד ושנאה.
צמרמורת אוחזת בגופה.
הירח מיד נחלצת לעזרתה ומניחה את ידה על מצחה.
אל תדאגי זארי, היא אומרת. אני איתך.
להזכיר לך שהכול נמצא בתוכך.
את מגיעה עכשיו מלאה ובטוחה.
שום דבר לא יכול לפגוע בך או להחליש אותך שוב.

זארי נרגעת לאיטה. ממשיכה בדרכה,
צעדיה המהוססים הופכים לבטוחים והיא חזקה יותר מתמיד,
מתכוננת לאתגר שעומד לפניה.
היא מתקרבת לרחובות המוכרים.
היא רואה אנשים ממהרים, מכוניות דוהרות וצופרות,
שלטים גדולים שמפרסמים מוצרים ומאירים באורות נאון צועקים,
חנויות הומות אנשים, רמזורים מתחלפים,
ומעל כולם, מנצח על המהומה, עומד לו סבא זמן, מחייך וקורץ לה בעיניו.

זארי מתקרבת אל הבית שבו נולדה, עולה במדרגות ובלב רועד דופקת על הדלת.
אימא שלה פותחת וכמעט מתעלפת. מחבקת אותה חיבוק חזק
ושתיהן בוכות בכי טוב ומשחרר.
זארי נכנסת לסלון ומתבוננת סביבה. אותה שידה עם אותן תמונות של המשפחה,
אותן יצירות תלויות על הקיר, אותה כורסה בורדו בפינה
ומהמטבח עולים ריחות של תבשילים מוכרים, ריחות של בית.
זארי חושבת איך הכול נראה אותו הדבר,
כמעט ולא השתנה, אולי סבא זמן בכל זאת לא מגיע לכל מקום, היא צוחקת.

בתקופה שזארי הייתה רחוקה, המשפחה התרחבה ועכשיו כולם מתאספים לראותה.
זארי מרגישה שוב את המרחק, את הזרות ואת הבדידות המוכרים לה מפעם.
הם מדברים איתה כאילו מעולם לא עזבה וכאילו לעולם תישאר.
אף אחד מהם לא רואה שמשהו בה השתנה.
היא מספרת את זה לשמש והוא מניד בראשו בהבנה.
כן, אני יודע ילדתי, הוא אומר. ככה זה בארץ האנשים.
הם אינם רואים. אבל אם תרצי תוכלי לעזור להם לראות.
זארי מיואשת היא פשוט לא יודעת איך.
מסתגרת בחדרה, יושבת על מיטתה, עוברים ימים ולילות. המשפחה דואגת.
משהו כאן קרה!
הילדה השתגעה!
לא ניתן לה מאיתנו שוב ללכת!
הפחד מחלחל. שנאה מופנית לעמק הפיות:
שם מסיתים את כולם
שם חיים בחלומות
שם זה מקום מסוכן

זארי יושבת על מיטתה, מרגישה את המתרחש ושותקת.
עד שיום אחד היא פוקחת שוב את עיניה ומחליטה להפסיק לשתוק.
השתיקה יפה למקשיבים, אבל בארץ האנשים לא שומעים ולא מקשיבים.
ברומא התנהג כרומאי, כך לימדו אותה, אז כנראה אין ברירה.
היא מתחילה במלחמה נגד השתיקה. מתחילה לדבר, להסביר ולקנטר.
הארץ מסביבה רועשת וגועשת. אנשים כועסים, שונאים, מפחדים ממנה,
מקנאים בה, רוצים ברעתה, אבל ירח ושמש החברים שלה, מגנים עליה מכל רע.

ככל שהאנשים מתרחקים ממנה, זארי מרגישה שוב חזקה ויותר קרובה לעמק הפיות.
כך עוברים ימים וחודשים בניצוחו של סבא זמן, ירח ושמש זורחים ושוקעים
והאנשים העקשניים בשלהם. שום שינוי לא קורה.
זארי כבר מרגישה שהכול קצת מיותר וששום דבר לא מתקדם.
אולי כדאי לחזור לארמון הקרח שלי ולשכוח מכל העניין? היא חושבת.

עם המחשבה הזו היא נרדמת באפיסת כוחות על הרצפה.
כשלפתע היא מרגישה נשימה עדינה, מדגדגת אותה באוזנה.
היא פוקחת את עיניה ומעליה עומדת נועם, האחיינית הקטנה,
מתבוננת בה בעיניה החכמות מלאות הפליאה.
מה, את ישנה? היא שואלת
ליבה של זארי נמלא אושר גדול. היא אוספת את נועם לחיקה ומתחילה לספר לה סיפור
על ארץ פיות רחוקה שם הכול ירוק ופורח. על שיחות עם השמש ועם הירח.
על מבוגרים שאומרים שכל זה לא יכול להיות ושהכול שטויות.

נועם מקשיבה בערנות ובסקרנות. אפשר ללכת לשם עכשיו? היא שואלת.
זארי צוחקת. בטח שאפשר ללכת לשם, אבל לא צריך, הכול נמצא פה.
פה? שואלת נועם כלא מאמינה
זארי אוחזת בידה, מובילה אותה אל החלון ממנו נשקפת הירח ומחייכת.

פונה, הודו 1997

רוצה לקרוא עוד?

איך להגביר מודעות עצמית בשינוי אחד קטן?

עד כמה את שלמה שלווה ושמחה?
בחני את עצמך וקבלי אבחון מדויק של הסדר האנרגטי הפנימי שלך
וגם תרגיל שיעזור לך לאזן אותו

By |2019-01-07T06:54:55+00:00ספטמבר 6th, 2010|תקשור והעידן החדש|5 Comments

5 Comments

  1. חגית פברואר 11, 2011 , 6:28 pm השב

    תודה יקרה. סיפור מקסים. כל-כך את… הזארי הזאת 🙂 ואמן שכמו זארי והשמש, גם אנו נשוב ונשתף פעולה יחד

    בבוא העת הנכונה והמדויקת. חיבוק

    • נגה סלע פברואר 4, 2012 , 10:53 am השב

      סיפור מקסים.
      אני עוד לא בת עשר ואני חושבת שהוא מתאים בדיוק לכל הגילאים…
      אולי כדאי לשנות ממכשפה למשהו אחר כי מכשפה נשמע קצת…

  2. מירי כהן,עו"ד פברואר 18, 2011 , 6:41 am השב

    סיפור מקסים תודה רבה
    הכל תלוי בנקודת המבט שלנו ובאילו משקפיים אנחנו בוחרים להרכיב על עינינו .
    שוב תודה רבה שהזכרת ….
    באהבה
    מירי

    • אנאמה פברואר 19, 2011 , 3:31 pm השב

      ותודה לך מירי שקראת
      ועוד סיפור כל כך ארוך
      כל הכבוד לך!! חהחהח

  3. יעקב שטרית מרץ 17, 2011 , 8:03 pm השב

    אכן סיפור מיוחד אין ספק שאסור לנו לשכוח את חלומות ילדותינו.שם טמון עתידנו..להישאר ילד בנשמה..למרות הכל.להזכיר לעצמנו ללט הרף..לא לוותר ..להמשיך את שמחת החיים.

השאר תגובה

דילוג לתוכן