האם לא להגיד את האמת שלי נחשב שקר לבן?

את מכירה את המצבים האלה של חוסר נעימות מול מישהו אחר?
המצבים האלה שבהם אנחנו לא רוצות לפגוע באחר?
או שאולי אנחנו רוצות לרצות את הצד השני?
רוצות להיות הכי בסדר שאפשר כדי להשאיר הכול הרמוני, זורם ונעים..
מה אנחנו לא עושות בשביל לנסות לשמור על הדברים בנעימות שלהם?

כן, אז לפעמים מהמקומות האלה אנחנו מוצאות את עצמנו משקרות
שקר לבן, קטן כזה ולא מזיק.
אוקי, אז אולי זה לא ממש שקר, אבל לרוב אנחנו לא אומרות את האמת
האמיתית שלנו בפרצוף.שקר לבן
ובצדק. למה שנרצה לפגוע באנשים ושאחר כך ישנאו אותנו?
ובכלל, שאנחנו נרגיש רע עם עצמנו?

ואז הרבה פעמים אנחנו מוצאות את עצמנו
מתפתלות, מתחמקות, אוכלות את עצמנו מבפנים,
לא יודעות איך לצאת ממצבים לא נעימים,
מביכים ובייחוד, חוטאות לאמת בכלל ולאמת שלנו.

אנחנו לא אומרות את עצמנו, לא מתקשרות את מה חשוב לנו,
את מה מפריע לנו, את מה שאנחנו באמת צריכות ורוצות.

אנחנו מכירות את זה מכל תחום בחיים שלנו:
בעבודה, בזוגיות, בהורות, בין חברים.

אז מה קורה כשאנחנו לא אומרות את האמת שלנו כי "לא נעים לנו"?

אנחנו גורמות לעוול לכל הצדדים.
אני רוצה לספר לך סיפור שקרה לי אתמול עם הבן שלי וחבר מהכיתה שלו.
אתמול כשבאתי לקחת את הבן שלי בן שמונה וחצי מבית הספר
ניגש אליו חבר מהכיתה יוסי (שם בדוי) ושאל אותו, "אוריה, אני יכול לבוא אלייך"?
הבן המתוק והכנה שלי אמר לו "לא. אני לא רוצה!" בחדות, והתרחק ממנו.

הילד יוסי, החמוד נשאר קצת נבוך מאחור אבל לא נראה שלקח את זה מאוד קשה.
אני התבוננתי ככה מרחוק ולא אמרתי כלום.
התפעלתי מהיכולת שלו להיות כנה בצורה כל כך אוטנטית וטבעית.
כל הכבוד לו אמרתי בפנים ביני לבין עצמי ומסכן הילד יוסי החמוד. והלכנו הביתה.

שנינו שכחנו מכל הסיפור והשארנו אותו מאחור.
בערב, במקרה נפגשתי עם האימא של יוסי במפגש הורים
של הנהגה כיתתית (מה שאנחנו זוכרים כוועד כיתה של פעם…)
היא ניגשה אלי בסוף המפגש האם ואמרה לי,
"יוסי מאוד רוצה להיפגש עם אוריה. מה אתם עושים מחר?"
מאחר ואני לא מתחייבת בשם הבן שלי אמרתי לה, נדבר מחר ונראה,
אבל בפנים כבר התחלתי לחשוש מה יקרה אם אוריה שוב לא ירצה לפגוש אותו?
זה יהיה ממש לא נעים… מה אני אגיד לה?

בבוקר סיפרתי את זה לבן שלי ושאלתי אם הוא ירצה להיפגש איתו.
"לא", הוא אמר לי שוב, בתקיפות. "ממש לא"!
התעניינתי מה הסיפור? הוא בדרך כלל כל כך חברותי וזה מאוד נדיר שהוא לא ירצה
להזמין אליו חברים. הוא תמיד רוצה.
מסתבר, שליוסי החמוד, יש קצת בעיה… מרוב שהוא מלא באהבה ורוצה חברים
הוא כל הזמן רודף אחריו ומחבק אותו וקצת נדבק יתר על המידה.
הוא מעיק ומציק בטוב אמנם אבל עדיין, הבן שלי, מרגיש קצת חנוק ולא אוהב את זה.
בינינו, מי אוהב את זה? שנדבקים אליו וקצת מעיקים??
הבטן שלי התכווצה מבפנים.
בחמלה על יוסי החמוד האומלל שעלול להיפגע.
ב"לא נעים לי" אל מול האימא שלו.
מה אומרים? מה עושים?

הטבעי שלנו הוא להתחמק, בתירוצים ובאמתלות. קוראים לזה שקר לבן

"היום יש חוג
"אוי, הוא כבר קבע עם חבר אחר"
"סליחה, אני נורא מצטערת שוב לא יסתדר היום" בחביבות ובריחוק…
אחר כך לעבור לשיטת סינון הטלפונים הידועה…
"כן, לא היינו זמינים, תקופה מאוד עסוקה".
עד שהאימא מבינה את המסר הלא מילולי והלא נעים ומפסיקה להתקשר…
וזה בדרך כלל מה שאנחנו עושים בגלל ה"לא נעים" הזה.
וזאת הייתה גם המחשבה הראשונה שלי, האוטומטית,
טוב, נו, נתחמק איכשהו…
אבל אז עצרתי. ואמרתי לעצמי.
"לא! אני לא עושה את זה".
זה לא פייר.
מגיע לי להגיד את האמת שלי ושל הבן שלי.
מגיע לאימא ולילד לדעת מה לא בסדר.

מגיע להם לשמוע את האמת, בצורה יפה ולא פוגעת.

כדי שהם יוכלו ללמוד, לצמוח, להתפתח ולשפר את עצמם.
הוא עוד ילד, זה הזמן הנכון כבר עכשיו לתקן לפני שהכול ממשיך להדרדר
לגיל ההתבגרות ולבעיות בזוגיות..
אפשר לעזור לו כבר עכשיו. ואפשר בייחוד ללמוד מזה!

אז אם אבחר להתחמק, למה אבחר להתחמק? או לשקר?

האם זה באמת בשבילם? בשביל להגן עליהם? בשביל לא לפגוע?
או שאולי האמת היא שאני בכלל לא עושה את זה בשבילם אלא בשבילי!
בשביל שלי יהיה קל יותר, בשביל שאני לא אצטרך להתמודד עם ה"לא נעים" הזה שלי,
כי אני לא אוהבת עימותים, כי אני לא יודעת לדבר את האמת שלי החוצה?
ומהו המסר שאני רוצה להעביר לבן שלי?
האם אני רוצה ללמד אותו שזה בסדר לשקר כשכל הזמן אני מבקשת ממנו לא לשקר לי?
האם זה לא מסר קצת כפול ומבלבל?
"טוב, מותר לשקר כדי לא לפגוע אבל אסור לשקר לאימא ואבא"?
ואז כשהוא יגדל וירצה לעשות דברים אסורים או מסוכנים, אז הוא ישקר לנו כדי לא לפגוע בנו?

ברור שלא!! התשובה הייתה לי פתאום כל כך ברורה.
האמת! תמיד האמת.

גם אם היא קשה לעיכול, היא חשובה. היא הזדמנות לצמיחה.
וכן, אנחנו נוכל למצוא דרך שבה האמת לא תפגע.

אז איך עושים את זה?

אומרים רק את התחושות שלנו הפנימיות מבלי האשמה.
משהו כמו: "אוריה מרגיש שיוסי מרעיף עליו יותר מדי אהבה וזה גורם לו להרגיש חנוק".
"אוריה מרגיש שאין לו חיבור עם יוסי ואני מצטערת מאוד על כך,
אבל אולי זה ישתנה בהמשך".
או "אוריה מספר שהוא מציק לו וכל הזמן רוצה לחבק אותו וזה גורם לו לא לרצות להיפגש"
וזה באמת מה שעשיתי. תפסתי שיחה עם האמא
ואמרתי לה פשוט בפשטות ועם המון אהבה שזה המצב
ושאוריה לא שמח להיפגש בגלל שהוא מרגיש כך וכך
והאימא שכמובן לא היה לה נעים לשמוע את זה בהתחלה קצת הייתה בשוק.
אחר כך הודתה לי על הכנות וחשבנו ביחד מה אפשר לעשות.

היא אמרה שהיא תתחיל לשים לב להתנהגות הזו אצל הבן שלה
ולבדוק איפה זה עוד קורה ואם עם עוד ילדים
ואולי תמצא את הדרך להדריך ולהנחות אותו לאזן ולמתן
את האהבה המדהימה שהוא מרעיף על הסביבה 🙂

כך שיצא הכי טוב מכל זה, גם לא שיקרתי לא לעצמי, לא לה,
גם לימדתי את הילד שלי לתקשר את האמת הפנימית שלו תמיד
בלי חשש, וגם נתנו בזה מתנה לאימא ולילד כי עכשיו
יש להם את ההזדמנות לבדוק ולאזן משהו שהם לא היו מודעים אליו.

וזה ככה תמיד, כשאנחנו אומרים את האמת בכנות, בלי שום
שקר לבן או "לא נעים" בצורה פשוטה וישירה ואמיתית עם המון אהבה
זה תמיד מנצח ותמיד מרגש ותמיד גם איכשהו מעצים את כל הצדדים.

והכי חשוב, אחרי שאמרת את האמת שלך, אם הצד השני בוחר להיפגע, זה לא בידייך!
הצד השני יעבור עם זה את התהליך ואת הדרך ואת הלימוד שהוא צריך לעבור.
זה לא בשליטתך ולא באחריותך. והכול הכול מדויק!

שתפי אותי כאן למטה בתגובות
איך את מוצאת את הדרך להגיד את האמת שלך בצורה יפה מבלי לפגוע?

רוצה לקרוא עוד על התפתחות אישית ועל מודעות עצמית?

התפתחות אישית אצל נשים מה שונה?
ההתעוררות הרוחנית של משבר גיל 40
איך להגביר מודעות עצמית בשינוי אחד קטן?

עד כמה את שלמה שלווה ושמחה?
בחני את עצמך וקבלי אבחון מדויק של הסדר האנרגטי הפנימי שלך
וגם תרגיל שיעזור לך לאזן אותו