האם אפשר וכדאי להתמודד עם דיכאון ללא תרופות?

נתחיל מזה שאני לא נגד תרופות. בואי נשים את זה מיד כאן,
על השולחן, אני חושבת שתרופות הן המצאה מעולה ושיש
זמנים שחשוב מאוד להיעזר בהם. בקליניקה שלי, אני עובדת
עם המון נשים שהן מטופלות בתרופות נוגדות דיכאון והרבה פעמים
זה מאפשר לטיפול הרגשי שאנחנו עושות להעמיק ולהשתרש.

כשאנחנו במצב של דיכאון, מאוד קשה לנו לעשות עבודה פנימית ,
כוחות הנפש שלנו דלים והטיפול כולו מתאמץ ומתעסק עם
להרים מהרצפה, להחזיר איזשהו שביב של תקווה, ואז קצת קשה
בפועל להתקדם ולהעמיק את התובנות ולעשות פריצות דרך.

ואחרי שאמרתי את זה ושמנו את זה ככה על השולחן, אני גם אגיד
שלא חסרים מקרים שמגיעים אלי לקליניקה של נשים שמטופלות
בתרופות נוגדות דיכאון או חרדה, והתרופות האלה לא מצליחות לאזן אותן
או שהתרופות עושות להן תופעות לוואי מאוד חזקות שהן מרגישות שהן לא
יכולות לסבול. הרבה נשים שמגיעות אלי מעדיפות להיגמל מהתרופות האלה,
להתמודד עם דיכאון ללא תרופות והן צודקות.

אני תמיד אומרת שזה מצוין לקחת תרופה, אבל זה לא במקום לעשות עבודה
פנימית מעמיקה, שמגיעה למקור של הדיכאון, למה שיצר אותו מלכתחילה.
התרופות יכולות לאזן, להרים את הראש מעל למים, מאוד לעזור
ולפעמים אפילו להציל, אבל ממש כמו אקמול לכאב ראש, הן לא מרפאות
ולא מגיעות לתקן ולטפל במקור העמוק שהתחיל את הדיכאון
והן לא עושות עבודה יסודית שמטפלת בשורש של הבעיה.
בטיפול, לעומת זאת, אנחנו יכולות להגיע לעומקים של המקור לדיכאון
ולבסיס העמוק של הייאוש הפנימי ולפעמים אפילו לרפא אותם.

חשוב להבין שדיכאון הוא סוג של רגש "מכסה" כפי שאנחנו קוראים לו
בשפה המקצועית. הוא מכסה על דברים אחרים, עמוקים יותר.
הדיכאון הוא רק הסימפטום. הוא השליח שיש לו למסור לנו משהו
חשוב וכדאי לנו לחקור אותו, להקשיב לו וללמוד ממנו מה עלינו לשנות
ולדייק ולחדד בתוכנו כדי להרגיש טוב יותר ולהעלים אותו.

יש כל מיני סוגים רמות ודרגות של דיכאון. החל מדיכאון קל דרך
דיכאון בינוני ואף קשה. הם נבדלים זה מזה בכמות התסמינים
ובמשך הזמן שסובלים מהם. ככל שהדיכאון קל יותר, כך יותר
קל לנו לצאת ממנו ולהתמודד איתו גם בלי תרופות.
יש מצבים בהם הדיכאון הוא קשה ואז נצטרך לשלב בין השניים
בין הטיפול הרגשי לבין הטיפול התרופתי כדי לעזור לנו לחזור
לעמוד על הרגליים, לחזור לתפקוד ולהרים את הראש מעל למים.
במקרים הקשים האלה, יהיה לנו מאוד קשה עד כמעט בלתי
אפשרי להתמודד עם הדיכאון בלי תרופות.

אז איך להתמודד עם דיכאון ללא תרופות?
מתי בכל זאת זה יכול להיות אפשרי?

הסיפור הבא, יגלה מה עלול ל"שבת"
מתחת לדיכאון ואיך הצלחנו לצאת מדיכאון ללא תרופות.

שוש (שם בדוי) הגיעה אלי לקליניקה עם דיכאון ודכדוך.
עם תחושות לא נעימות ולא טובות עם עצמה.
הייתה לה היסטוריה של דיכאון. במשך 6 שנים
האחרונות היא טופלה בתרופות נוגדות דיכאון
ללא ליווי של טיפול רגשי והם עזרו לה.
אבל אחרי שש שנים של נטילת התרופות היא הפסיקה
בהדרגה לקחת אותם מרצונה וללא ייעוץ של רופא
כי נסיבות החיים שלה השתנו, כי היא הרגישה כבר
ממש טוב, ורצתה להיגמל מהתרופות להיות עצמאית ולא תלויה בהם.
היא הגיעה אלי כי היא רצתה לגלות איך להתמודד עם דיכאון ללא תרופות
ולבדוק האם זה יכול להיות אפשרי.

לפעמים דיכאון מגיע אחרי תקופות של מתח ועומס או טראומה
והתרופות מצילות, אבל אז, כשהחיים חוזרים לסוג של שגרה חדשה,
יש רצון לחזור לאיזון הרגיל ולעזוב את הטיפול התרופתי וזה מה שקרה
גם לה. יחד עם זאת, היא הבינה שכדי שהיא תוכל באמת להישאר
ללא התרופות, כדאי שהיא תעשה תהליך רגשי פנימי של לבדוק
מה גרם לדיכאון ומה אפשר להבין ולרפא עמוק בתוכה כדי שהדיכאון
לא יחזור.

חשוב להבין שעלולה להיות גם נטייה גנטית וגם רגישות מולדת
לדיכאון. זה אומר שכמו שאצל אנשים מסוימים מערכת העיכול רגישה
ואצל אחרים יש נטייה לסבול מבעיות שלד או מבעיות בעור, כך גם דיכאון
הוא נטייה תורשתית שיכולה להתפרץ ברגעים מסוימים בחיים.
לכן, מבחינה זו, הדיכאון הוא רק כמו סוג של סימפטום שמתעורר כשאנחנו
מאבדים איזון או קשה לנו עם מה שקורה בחיים שלנו באותו הזמן.
אצל כל אחד הדיכאון בא לבטא משהו אחר ושונה וייחודי רק לו.

אז כשהתחלנו את הטיפול, היה לנו חשוב להקשיב לדיכאון ולשמוע מה יש
לו למסור לנו, מה חשוב לו להגיד לנו והיה לנו חשוב להכיר אותו קצת יותר לעומק.
לאורך התהליך שעשינו ביחד, היכולת שלה להתמודד עם דיכאון
ללא תרופות הלכה והעמיקה והתרחבה.

מה גילינו שהיה מתחת לדיכאון?

בהתחלה, היא תיארה את הדיכאון שלה כמורכב מתחושה של
בדידות, של כאב, של ריקנות, של אפאטיה כזאת שכאילו
שום דבר לא מעניין. הכול מאבד מהטעם שלו. הכול מרגיש סתמי ואבוד.

הזוגיות שלה

היא תיארה איך מצבים לחוצים ועמוסים מעלים את זה אפילו עוד יותר.
היא סיפרה בנוסף שהיא חיה בזוגיות מאוד אינטנסיבית ולא רגועה ולא מספיק מזינה.
היא סיפרה איך היא מרגישה שהיא הולכת לאיבוד בתוך בן הזוג שלה,
איך היא לא מצליחה להתמקד בעצמה, לחשוב עליה, ועל מה שהיא צריכה.
היא סיפרה שהיא מרגישה שהיא לא מאושרת בזוגיות, שהיא מרגישה חנוקה
אבל שיש לה גם פחד עצום מלהיות לבד ושלמעשה, היא אף פעם לא הייתה לבד.
היא כל השנים הייתה תמיד עם אנשים, עברה מבית הוריה אל הזוגיות,
והיא תיארה איך היא בעצם בכלל לא יודעת מה זה אומר
ואיך זה מרגיש להיות עם עצמה.
היא סיפרה איך היא כל הזמן מתמקדת בבן זוגה,
כאילו אין לה את ה"עצמי" שלה בכלל.

לא היה לשתינו ספק שכל זה קשור איכשהו לדיכאון שלה
שבא להגיד לה שמשהו כאן לא בסדר, הוא בא להראות לה
שהיא צריכה לבדוק עמוק בתוכה מה היא צריכה לשנות
כדי להתקרב עוד לעצמה, כדי להכיר את עצמה מחדש
ולהסכים להקשיב לה.

במשך התהליך הטיפולי שאפשר לנו להעמיק
ולגלות איך להתמודד עם דיכאון ללא תרופות,
גילינו שכל הדברים האלה שנמצאים שנים בתוכה,
הפריעו לה להרגיש טוב. הם העיקו והכבידו עליה רגשית
ויצרו את הדיכאון מלכתחילה.

חוסר היכולת לקחת מרחב לעצמה ולנוח

עם הזמן גילינו בנוסף מה הדיכאון מאפשר לה.
היה מאוד מעניין לגלות שהדיכאון נותן לה מעין "תירוץ"
או פותח את האפשרות לקחת לעצמה את המרחב לבד ולנוח.
היא סיפרה שבבית שבו היא גדלה זה לא היה לגיטימי לנוח
(כמו בהרבה בתים של הרבה מאיתנו) אז היא הבינה
איך היא הייתה צריכה לייצר את הדיכאון כדי שהוא יספק לה
מעין "תירוץ" לקחת לעצמה את המרחב ולנוח.
היא גילתה שבלי הדיכאון, היא לא יודעת איך לקחת את המרחב
ולנוח ושבעצם הדיכאון משרת אותה לטובה.
היא פחדה שאם היא תיקח לעצמה מרחב, היא תאבד את הזוגיות שלה.
אבל בתת המודע, הרגישה שאם היא תהיה חייבת לנוח בגלל הדיכאון,
אז יש לזה תירוץ מספיק חשוב וזה יתקבל על ידי בן זוגה.

דפוסים

לאורך הזמן טיפלנו גם בפחד שלה מעימותים, פחד שלה לבטא את עצמה,
להגיד את האמת שלה, להגיד "לא" ולשים גבול לפעמים
כשמשהו לא מדויק לה. נגענו בדפוס עמוק של ריצוי ושל לוותר על עצמה
למען אחרים, עסקנו בתחושות עמוקות של קושי להרגיש אהובה, להרגיש רצויה.

את הטיפול הרגשי בשיחה ליווינו גם בטיפול בתמציות פרחי באך
ובדמיון מודרך ובהתמקדות והתבוננות דרך מיינדפולנס בגוף.
בנינו מערכת יחסים חדשה בינה לבין חלקים שונים בתוכה,
בינה לבין הלבד והבדידות, בינה לבין המנוחה והאפשרות
לנוח ולקחת לעצמה מרחב בלי להרגיש נוטשת או נטושה,
עבדנו על חרדת הנטישה שלה ועל התחושה הפנימית שהיא לא אהובה.

פחדים

במהלך המפגשים נגענו במקומות עמוקים ומפחידים שקשורים
לפחד מוות ולחרדת מוות ולחרדות קיומיות נוספות.
התמודדנו עם דפוס של חרדה שמרים את הראש
בכל פעם שמשהו טוב קורה, עם התחושה שהכול זמני,
שבכל רגע הכול יכול להתמוטט ולהתפרק ולהשתנות ושהסוף שלה קרוב.

נגענו בהיסטוריה המשפחתית שעברה דרך חוויה של השואה, משני הצדדים.
והקשר בין השואה לבין הדיכאון שלה. ועל העברה בין דורית של אמונות
ושל טראומות שנטמעו בגוף שלה והיא ממשיכה לשאת אותם עליה ממש כאילו
היא עברה את זה בעצמה. ועבדנו עם התחושות העמוקות שזה מעלה
שאסור להתבלט, שצריך להוריד את הראש, להסתתר, לעבור את החיים בשקט,
אסור לעשות רעש או לעורר שדים, רק צריך לשרוד את היום הבא.

במהלך התהליך הרגשי שעשינו ביחד, היא הבינה שהפחד העמוק ביותר שלה
הוא לא מהמוות, שדווקא
המוות הוא חבר קרוב ומוכר.
אלא שהפחד העמוק ביותר שלה הוא הפחד לחיות. פחד מהחיים
ולכן, כל פעם שהחיים מגיעים, המוות מגיע מיד לכבות אותם.
זוהי הסיבה שהיא מרגישה שבזמנים שטוב לה יותר, זה יותר חזק.

עבדנו על האפשרות להיפתח לתחושות של טוב. של אושר ושל שמחה.
היינו ממש צריכים לאפשר פתח לדבר החדש הזה להיוולד, אחרי כל כך
הרבה שנים שהוא לא היה לגיטימי. היה חבוי, מוסתר, לא נגיש.
בדקנו מה זה בכלל אומר בשבילה ואיך זה מרגיש לחיות באושר ובשמחה?
מהי הנאה בשבילה? והאם בכלל הנאה יכולה להיות בטוחה בשבילה?
האם אפשר ליהנות בלי להרגיש אשמה?
הרי כל כך הרבה אנשים מתו בשואה, איך אפשר להמשיך בחיים ולהרגיש שמחה?
כשכל הדורות הקודמים צריכים שתחזיקי בשבילם את הזיכרון ואת ההזדהות
כשקיבלת בתאי הגוף שלך אמונות ודפוסים והתניות שקשורות בסבל.
כשסבל כל כך כרוך בתוך החיים.
אז היינו צריכות לעבור ביחד תהליך של להיפתח לשמחה ולקלילות.
לאפשר לגוף ללמוד את ההוויות החדשות האלה

אחרי תהליך עמוק של כשנה וחצי, היא כבר נמצא במקום אחר לגמרי
עם עצמה ועם הדיכאון שלה שכבר לא נמצא שם. הוא פינה את מקומו.
אין בו עוד צורך. התהליך ניקה את כל מה שהיה צריך להתנקות
כך שהיא יכולה לחיות בלי כל המטענים הרגשיים שישבו עליה במהלך שנים רבות. 

כשמרפאים את המקור העמוק שיצר את הסימפטום הוא לבסוף נעלם
כי אין בו יותר צורך.

כתבי לי כאן למטה איך הסיפור של שוש נגע בך?

בואי נצא ביחד למסע התפתחות אישית משמעותי
ותגלי איך לצמוח ממשבר גיל 40 ולהיות שלמה שלווה ושמחה

בואי, עכשיו הזמן שלך