אהבה עצמית – איך באמת לומדים לאהוב את עצמנו כמו שאנחנו?

אהבה עצמית היא קריטית ממש כמו אוויר לנשימה

לחיות חיים בלי אהבה עצמית זה כמו לנסות לנהוג ברכב בלי דלק.
אפשר לנסוע קצת, לדחוף, להתאמץ אבל בשלב מסוים זה פשוט מתיש
ובלעדיה לא נגיע רחוק פשוט כי היא אחד מהמנועים הפנימיים הכי החשובים שיש לנו.
היא זו שעוזרת לנו לקום בבוקר עם תחושה טובה ושיר בלב
היא זו שמאפשרת לנו להיות במערכת יחסים טובה עם עצמנו,
והקשר הפנימי הזה בינינו לבין עצמנו הוא המקור העמוק
לשקט, לסיפוק, לנחת, לשמחה, למוטיבציה ולחוסן רגשי.

בלי אהבה עצמית קורה משהו כואב
במקום להיות מקור הכוח של עצמנו אנחנו הופכות להיות האויבות של עצמנו
אני פוגשת את זה שוב ושוב בקליניקה וזה באמת חבל להיות שם.

מהם הדברים שהכי מפריעים לנו להרגיש אהבה עצמית?

האמת הפשוטה היא שכולנו נולדנו עם היכולת הטבעית והבסיסית לאהוב את עצמנו.
כתינוקות וכילדות זה היה שם, פשוט, נוכח, יציב.
אבל עם השנים ונסיבות החיים משהו “מתקלקל”.
במיוחד אם גדלנו בבתים ביקורתיים, או לצד הורים שביקרו את עצמם
אז כמו 'ינקנו' וספגנו את השפה הזו ואת ההרגל הזה בלי לשים לב.

וכך הביקורת העצמית הופכת לאוטומט
אנחנו שופטות את עצמנו, יורדות על עצמנו
ומרגישות שאנחנו לא מספיק:
לא מספיק חכמות, יפות, רזות, שוות, מצליחות.
או שאין לנו מספיק: כסף, זמן, אנרגיה, מוטיבציה.

אני מכירה את זה מהחיים האישיים שלי
אף אחד לא לימד אותי איך לאהוב את עצמי
להיפך, שידרו לי תמיד (ואני מניחה שגם לך) שאסור לאהוב את עצמי
שזה חטא גדול, חטא הגאווה ומהר מאוד דאגו להוריד לי את השמחה.
רובנו גדלנו עם המסר הלא מדובר אבל משודר בצורה ברורה
שאהבה עצמית היא אנוכית, נרקיסיסטית ולא צנועה.
ובייחוד כנשים חונכנו להיות כאלה שמוותרות על עצמן,
שנותנות, שמקריבות, שנשארות שקטות, מתחשבות 
חושבות על כולם לפני שאנחנו חושבות על עצמנו
מה שעוד יותר מקשה עלינו לאהוב את עצמנו כמו שאנחנו.

אריך פרום פסיכואנליטיקאי ואחד מראשי הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה
כבר בשנת 1939 פרסם מאמר אקדמי שמתאר
איך בתרבות המודרנית קיים איסור חברתי על אנוכיות.
התפיסה המקובלת היא שלהיות אנוכי זה חטא בעוד שלאהוב אחרים זו מעלה
ואיך כל התרבויות נוטות להשתמש במונחים אנוכיות ואהבה עצמית כמילים נרדפות
המאמר מציע שכדי לאפשר אהבה עצמית בצורה בריאה
צריך לבחון מחדש את ההנחה שאהבה עצמית באה על חשבון אהבה לאחרים.

נוסף על זה, לאורך השנים הוטמעו בנו אמונות עמוקות מדורות של נשים
שלא כדאי להתבלט, שאישה חזקה מדי זה מסוכן זכר לזמנים שהעלו אותנו על המוקד
שלא נכון לעוף על עצמנו יותר מדי ובאמת פעם זה היה אולי נכון
אבל היום, בעידן של מודעות, שפע ופתיחות,
זה כבר לא משרת אותנו ואין לנו צורך יותר לצמצם את עצמנו
ואת היופי שלנו

איזה רגשות עלולים להפריע לי לאהוב את עצמי כמו שאני?

אשמה, טינה, ביקורתיות, כעס עצמי, חרטה, כל אלה מכבידים ו'יושבים' עלינו
מתישים ומעייפים מרוקנים אותנו מאנרגייה, מכווצים ומצמצמים אותנו
ומחזיקים אותנו תקועות בעבר.
זה טבעי להתחרט על דברים בעבר. זה קורה לכולנו, כי לאורך החיים
אנחנו ניצבות בפני צמתים גורליים, החלטות משמעותיות ולא תמיד
מדייקות, בייחוד אם אנחנו פועלות מתוך כל מיני שיקולים של 'צריך'
במקום מהקשבה פנימית. אבל יחד עם זאת, בנקודה מסוימת בחיים
חשוב לשחרר אותם כי אחרת הם ימשיכו להפריע לנו ולנהל אותנו
גם אם אנחנו לא חושבות עליהן כל הזמן באופן מודע, הם נמצאים שם
ברקע, כמו חצץ בנעל ומפריעים לנו להתקדם.

אם יש דבר אחד שמגדיל אהבה עצמית בצורה עמוקה
זה לסלוח לעצמנו
ברגע שאת מסכימה להסתכל אחורה בעיניים רכות
ולהבין שכל החלטה, כל טעות, כל בחירה 
הובילה ללמידה, לצמיחה, להתפתחות 
משהו בתוכך נרגע.

סליחה עצמית היא בחירה
וכשאת בוחרת בה האהבה העצמית מתחילה לפרוח
אז עוד מעט למטה יש תרגיל נחמד שיעזור לך
לסלוח לעצמך

איך לאהוב את עצמי?

יש לך היום לגיטימציה חדשה לעצור ולשאול את עצמך
איך אני מתייחסת לעצמי?
איך הייתי רוצה להרגיש עם עצמי?
ואיך זה נראה כשאני אוהבת את עצמי באמת, בלי תנאים?

לאהוב את עצמי זה לא אומר להיות מושלמת
זה אומר להסכים להיות אני ממש כמו שאני
ולקבל את כל החלקים ואת כל הצדדים שבי
את כל האיכויות וכן, גם את החולשות 
ולאהוב את עצמי גם כשעוד לא הגעתי לכל היעדים
שהצבתי לעצמי או למטרות או לתוצאות שציפיתי
מעצמי להגיע וגם ובמיוחד כשקשה לי, כשקרה לי 
משהו לא נעים וכשניצבתי בפני קשיים ואתגרים.

מגיע לך לחיות בשלווה, בנחת, בסיפוק כבר עכשיו.
מגיע לך להרגיש אהובה, להצליח, להרוויח, לבלוט, לזרוח.
והעולם באמת זקוק למי שאת כמו שאת

אז לא הגיע הזמן לעשות שלום עם עצמך ולאהוב את עצמך ללא תנאים?

ומה קורה לאהבה העצמית שלנו אחרי גיל 40?
למה דווקא אז זה נהיה יותר קל ויותר אפשרי?

אחרי גיל 40 משהו עמוק משתנה
אחרי שנים של ריצה, עשייה, נתינה ודאגה לאחרים
הגוף והנפש מתחילים לבקש משהו אחר
פחות הוכחות, פחות מרדף, ויותר אמת
אנחנו מתחילות לשאול שאלות חדשות:
מה באמת חשוב לי?
מה כבר לא מדויק לי?
איפה אני ממשיכה מתוך הרגל ולא מתוך רצון?

זה השלב שבו הרבה נשים מגלות
שאהבה עצמית כבר לא יכולה להישאר רעיון יפה 
היא הופכת לצורך קיומי
לא אהבה עצמית של פוסטים והצהרות
אלא אהבה יומיומית, בוגרת, כנה.

אהבה עצמית בגיל בשל ובוגר
נבנית דרך כמה צעדים פשוטים אך עמוקים:

1. להתמקד בצרכים ולא ברצונות
   כשאנחנו צעירות, רוב האנרגיה שלנו מופנית להשגת מטרות: ללמוד, להתקדם, לבנות זוגיות ומשפחה. יש מרוץ, יש לחץ, ויש תחושה שהאושר מחכה לנו בהגשמה הבאה.
   אחרי גיל 40 הקצב משתנה. אנחנו עוצרות לבדוק מה באמת נכון לנו ומבינות שלא כל מטרה שמימשנו באמת מילאה אותנו. מתוך ניסיון חיים נולדת היכולת להבחין
   בין צורך עמוק ואמיתי לבין רצון פאנטום כזה שנראה מבטיח, אבל משאיר אותנו ריקות. ומכאן מתחיל צעד ראשון באהבה עצמית: הקשבה פנימית ובחירה במה שמזין אותנו באמת
   אהבה עצמית אחרי גיל 40 זה להתמקד בצרכים האמיתיים שלך ולספק לעצמך אותם כי אחרי הכול, אם לא את מי יספק את הצרכים שלך?

2. לדאוג ולטפל בעצמנו בצורה עמוקה ולהקשיב לגוף ולכבד את הקצב שלו
   כשאנחנו צעירות, הפוקוס שלנו מופנה יותר החוצה: לקריירה, למשפחה ולנתינה לאחרים אנחנו רגילות לשים את עצמנו אחרונות בתור. באמצע החיים המחיר מתחיל להופיע הגוף והנפש דורשים תשומת לב ופחות אפשר להמשיך להזניח. אחרי גיל 40 מתבהרת ההבנה שטיפול ודאגה לעצמנו לגוף, למנוחה, לתזונה ולסביבה תומכת הם לא מותרות אלא ביטוי בסיסי של אהבה עצמית. זה השלב שבו אנחנו מפסיקות “לספוג” ומתחילות לבחור בעצמנו.
3. להסכים לבחור בעצמך גם כשזה לא נוח לסביבה
   להפסיק לרצות אוטומטית ולהתחיל להציב גבולות בלי אשמה
   כשאנחנו צעירות קל לנו יותר לספוג, לתת ולהיות שם בשביל כולם וגם קשה לנו להגיד “לא” אנחנו רגילות לשים את עצמנו אחרונות ולקבל תחושת ערך דרך הנתינה והנחיצות. באמצע החיים משהו משתנה. העייפות מצטברת וקול פנימי מבקש מקום. אנחנו מבינות שזה הזמן לשים את עצמנו בראש ומשתדלות לעשות את זה מבלי להרגיש אשמה. אנחנו מתחילות טיפה לסנן, להציב גבולות ולהסכים ליהנות לא מתוך מאבק, אלא מתוך בשלות ואהבה עצמית. אחרי גיל 40 אנחנו עושות את זה בלב שלם, מתוך ידיעה שאנחנו את שלנו נתנו לילדים ולחברה, עם פחות ייסורי מצפון אנחנו פנויות להיות עבור עצמנו בצורה טובה
4. להתיידד עם חוסר השלמות ולהפסיק להילחם בעצמך
   לתת לעצמך לגיטימציה להיות את, בלי להתנצל
   כשאנחנו צעירות, אנחנו נוטות יותר להיות קשות עם עצמנו: לבקר, לתקן, לשפר ולדחוף בלי הפסקה. באמצע החיים משהו נוטה טיפה להירגע. מתפתחת הבנה עמוקה שאם לא נהיה החברות הכי טובות של עצמנו, נמשיך לסבול ואין לנו כבר רצון או כוח לזה. אחרי גיל 40 נכנסת חמלה. הציפיות מתרככות אנחנו מסכימות להיות אנושיות, מכירות בטעויות שלנו ורואות איך הן עיצבו ולימדו אותנו. אהבה עצמית בשלב הזה הופכת לפחות שיפוטית ויותר מחבקת, תומכת ושלמה זו כבר לא אהבה עצמית לוחמת, אלא חומלת. לא כזו שצריכה להוכיח, אלא כזו שיודעת. אהבה שמאפשרת שקט, נחת, סיפוק גם אם החיים לא מושלמים. ואולי זו המתנה האמיתית של הגיל הזה: היכולת לחזור להיות החברה הכי טובה של עצמך.

אז הנה התרגיל לסליחה עצמית מה שמאפשר את ההעמקה של האהבה העצמית

קודם כל בואי נתחיל מלהיפתח לסוג של הבנה או תודעה שאומרת
שכל דבר שקרה לנו בעבר, כל החלטה שלקחנו, כל טעות שטעינו הובילה
אותנו להתפתחות, לצמיחה, לגדילה וללמידה.
מכל טעות שעשית, מכל מקרה שקרה לך שבשליטתך או שלא בשליטתך,
כל דבר שאת מרגישה עליו כעס עצמי, אשמה או חרטה, לא קרה לך סתם
ככה. הייתה לזה סיבה גבוהה. אני יודעת שאת מאמינה בזה גם אם לפעמים
הספק נכנס. אז בואי תסכימי ותחליטי שאת מאמינה בזה. זה סוג של החלטה.
אם תחליטי לסלוח לעצמך על כל מה שאת מבקרת את עצמך עליו, כבר
האהבה העצמית שלך תוכל לגדול ולפרוח באופן משמעותי ביותר.

אז תחשבי עכשיו על משהו אחד שאת כועסת על עצמך עליו
או מתחרטת עליו, או מרגישה אשמה. זה יכול להיות משהו שקרה ממש השבוע
או משהו שאת הולכת איתו כבר שנים, משהו קטן יותר או גדול יותר. זה לא משנה.
לפעמים קל יותר להתחיל לתרגל ממשהו קטן יותר, אבל את פשוט יכולה ללכת
אחרי הדבר הראשון שעולה בך כרגע ולסמוך שזה הדבר הנכון שמבקש את הריפוי.

בחרי כרגע רק נושא אחד או תחום אחד שיש לך איתו עניין לא סגור.
שעדיין את מרגישה שם תחושות לא נעימות של חרטה, אשמה וכדומה.
אני יודעת שיכול להיות שיש כמה כאלה, אבל בואי תתחילי מדבר אחד בלבד.
חשבי על זה, תיזכרי בתחושות ובהרגשות שהיו לך שם, בנסיבות החיצוניות
שהיו שם ותתבונני על עצמך מפרספקטיבה, ממרחק בעיניים רכות ואוהבות
עם המון תמיכה וחמלה ותחליטי. כן, כן, ממש פשוט תחליטי כאן ועכשיו
שאת סולחת לעצמך עליו.
ממש כמו שהיית סולחת לאחד הילדים שלך, או למישהו שאת מאוד אוהבת
כשהם עשו טעות.
תסלחי לעצמך כי תחליטי שאת הדבר הכי קרוב וחשוב לעצמך
ושמגיע לך את האהבה העצמית הזו.
הסליחה שלך לעצמך תקרב אותך לאהבה העצמית שלך.
תתבונני אחורה ותראי מה למדת שם ואיך צמחת משם.

ואם עד היום לא התבוננת על זה ככה, זה הזמן.
תמצאי עכשיו במה גדלת בעזרת המקרה הזה וממש תאהבי את עצמך
על הלמידה הזאת.
זה יעזור לך לסלוח לעצמך ולהמשיך הלאה ממקום אוהב.

בסרטון הזה שאותו צילמתי לפני קרוב ל 20 שנה
אז תסלחי לי אם הוא נראה טיפה מיושן ואולי אפילו פאתטי 🙂
הנה הביקורת העצמית שלי מרימה כאן את הראש
אבל גם אני מתרגלת איך לאהוב את עצמי ללא תנאים
אני מסבירה על התרגיל הפשוט הזה
של לחשוב על מאורע שקרה ולסלוח לעצמך התרגיל הזה הוא עדיין רלוונטי
ואפקטיבי ואין לו פג תוקף..

רוצה חיזוק והכוונה נוספת לאהבה עצמית?

בשידור מיוחד שעשיתי גם לפני שנים רבות
(משהו כמו 10 שנים לפחות) שלפתי שני קלפים
מתוך ערכת קלפי ההשראה וההכוונה שפיתחתי שנקראת
“אמיתיות” קלפים עם מסרים פשוטים, ישירים
שמכוונים לאהבה ולקבלה עצמית.

השאלה שנשאלה הייתה:
מה נכון לך לחזק בתוכך ממש עכשיו ברגע זה
כדי לאהוב את עצמך באמת, כמו שאת?

שני המסרים שעלו היו:

1. “זה הזמן לעמוד על שלך ולהפסיק לוותר”
אהבה עצמית מתחילה בכבוד לעצמך, בהקשבה לצרכים, ובהצבת גבולות.

2. “ההצלחה שלך כבר כאן – תרגישי אותה”
אהבה עצמית היא גם היכולת לראות את הדרך שעשית
ולתת לעצמך קרדיט גם בלי להיאחז רק בתוצאה.

אם בא לך לשמוע אותי בשידור
ולצפות בי שולפת את הקלפים 
את מוזמנת לצפות בסרטון כאן

לסיום ולסכום חשוב לזכור שאהבה עצמית היא לא עוד יעד שצריך להגיע אליו
אלא קשר שחוזרים ומעמיקים בו לאורך החיים
היא נבנית מבחירות קטנות, מהקשבה פנימית
מסליחה, מחמלה ומנכונות להפסיק להילחם בעצמנו
במיוחד עם השנים, כשאנחנו מתבגרות
נפתחת האפשרות לאהוב את עצמנו בצורה שקטה, יציבה ובשלה יותר
כזו שלא תלויה בהוכחות או בתוצאות.
אפשר לסכם את הכול בשורה אחת
איך לאהוב את עצמי כמו שאני?
להיות החברה הכי טובה שלי ולהתנהג אלי
כמו שאני מתנהגת לאנשים שאני הכי הכי אוהבת