כמעט בכל שבוע מישהי אומרת לי בקליניקה משהו כמו: "אני יודעת שאני חייבת להגיד לא… אבל אני מרגישה אגואיסטית". לפעמים זו אישה שרוצה לבטל ארוחת שישי, או לצאת לבלות במקום לעמוד לבשל למשפחה, או לצאת לחופשה, או לרדת באחוזי המשרה ולפעמים היא פשוט רוצה שעה לעצמה. המחשבה הראשונה שקופצת לה לראש היא "איזה אגואיסטי זה יהיה.. אם אעשה את זה אהיה פשוט אגואיסטית…"

אבל האם באמת מדובר באגואיזם? או שאולי שנים לימדו אותנו שכל דאגה לעצמנו היא אנוכיות?

אנחנו נולדים מחוברים באופן טבעי לעצמנו ולרצונות שלנו וכילדים אנחנו יודעים בדיוק מה נכון לנו ופועלים בהתאם בלי ספקות ובלי אשמה. במובן מסוים אנחנו ממוקדים בעצמנו ובצרכים שלנו. זהו חלק טבעי מההתפתחות של כל ילד, ולא אגואיזם במובן שבו אנחנו משתמשים במילה הזו אצל מבוגרים. עם השנים כשאנחנו גדלים ומתבגרים, כמובן שמשהו משתנה. לאט לאט מחנכים אותנו להתחשב באחרים, לוותר, להיות סבלניים ולהתאים את עצמנו לסביבה. אלה כמובן ערכים חשובים, אך בדרך אנחנו מאבדים את היכולת להישאר מחוברים לצרכים ולרצונות שלנו ויש לזה מחיר גבוה.

אז בואו נעשה טיפה סדר במונחים כדי שנוכל להבחין מתי הדאגה והטיפוח העצמיים נכונים ומתי הם עוברים את הגבול והופכים להיות אגואיזם.

מה זה אגואיסט?

במהלך החיים אנחנו שואלים את עצמנו את השאלה הזו וברוב המקרים משתמשים במילה הזו כדי לתאר אדם שחושב רק על עצמו ואינו מתחשב באחרים. כאשר אנחנו פוגשים התנהגות אגואיסטית, אנחנו נוטים לחשוב שמדובר באדם חסר רגישות או חסר לב, אבל חשוב להבין שלא כל אדם שמקשיב לעצמו הוא אגואיסט. להיות מחובר לצרכים ולרצונות שלך זה לאוו דווקא אומר שאתה פוגע באחרים, מתעלם מהם או חסר רגישות כלפיהם.

על פי הספר The Blackwell Guide to Ethical Theory, אגואיזם אינו כל פעולה שבה אדם דואג לעצמו, אלא מצב שבו המטרה העליונה היא הרווח האישי, גם כאשר הדבר בא על חשבון אחרים. כשאני דואגת לעצמי, זה לא אומר שאני אגואיסטית, אגואיזם מתחיל כאשר האדם רואה רק את טובתו ומתעלם באופן עקבי מההשפעה על הסביבה.

למה כל כך הרבה אנשים מפחדים להיות אגואיסטים?

באופן מעניין, כמעט אף פעם האנשים האגואיסטים באמת, לא שואלים את עצמם האם הם אגואיסטים. מי ששואל את עצמו ובודק שוב ושוב האם הוא אגואיסט, אלה הם בדרך כלל דווקא אנשים אמפתיים מאוד. אנשים מרצים, או אנשים עם חרדת נטישה, או שגדלו בבית ביקורתי מאוד וקיבלו אהבה מותנית, הרבה פעמים פיתחו אמונה שאסור להם לבחור בעצמם או לשים את עצמם במקום הראשון או לדאוג לעצמם ואם הם יעזו לבחור בעצמם, הם עלולים להתפס גם בעיני עצמם וגם בעיני אחרים, כאנשים רעים, אנוכיים ולא מוסריים.

לכן, פעמים רבות האשמה שאנחנו מרגישים אחרי שאמרנו "לא" אינה הוכחה שהתנהגנו בצורה אגואיסטית. היא רק מעידה שאנחנו עדיין לומדים להחזיק גבול בלי להרגיש אשמים.

מה זה אגוצנטרי ומהי חשיבה אגוצנטרית?

לעיתים אנשים מבלבלים בין אגואיזם לבין אגוצנטריות, לכן עולה גם השאלה מה זה אגוצנטרי? אדם אגוצנטרי מתקשה לראות את נקודת המבט של אחרים. חשיבה אגוצנטרית מתמקדת בעיקר בעולם הפנימי של האדם עצמו ולעיתים מתקשה לקחת בחשבון צרכים ורגשות של אנשים סביבו. זו תופעה מוכרת גם בפסיכולוגיה, ולעיתים מדברים עליה כעל אגוצנטריות אצל מבוגרים שזה מתייחס למצב שבו אדם מתקשה להרחיב את נקודת המבט שלו מעבר לעצמו.

מה ההבדל בין אגואיסט לאגוצנטרי?

לכן חשוב להבחין בהבדל בין אגואיסט לאגוצנטרי. אדם אגואיסט עשוי לבחור לשים את עצמו ואת צרכיו במרכז. אדם אגוצנטרי לעומת זאת, מתקשה בכלל לראות שיש נקודות מבט אחרות מלבד שלו. במילים אחרות: אפשר להיות נאמן לעצמך ועדיין לראות את האחרים סביבך. להתחשב בהם ולחפש פתרונות שטובים לכולם.

אגואיסט אגוצנטרי
מבין שיש גם אחרים מתקשה לראות את נקודת המבט שלהם
יכול לבחור בעצמו בטוח שרק הוא צודק
מסוגל לאמפתיה מתקשה מאוד באמפתיה
ההתנהגות נובעת מבחירה ההתנהגות נובעת ממבט צר על המציאות

האם כל אדם פועל מתוך אגואיזם?

אחת השאלות העתיקות בפסיכולוגיה היא האם בכלל קיימת נתינה אמיתית? יש חוקרים שטוענים שגם כשאנחנו מתנדבים, תורמים או עוזרים לאחרים, אנחנו עושים זאת כי זה גורם לנו להרגיש טוב. לעומתם, חוקרים אחרים מראים שאמפתיה אמיתית יכולה להוביל לעזרה גם כשהיא אינה משתלמת לנו כלל.

מחקר שפורסם בשנת 2022 בכתב העת המדעי המפרסם מחקרים וסקירות בתחום בריאות הנפש והפסיכיאטריה בשם Frontiers in Psychiatry, מגלה לנו שהתשובה מורכבת יותר ממה שחשבנו. מצד אחד, האגואיזם, אותו דחף להגדיל את הרווחה האישית שלנו הוא מניע חזק מאוד שקל מאוד "להעיר" אותו ולעיתים קרובות הוא זה שדוחף אותנו לעזור לאחרים כדי לזכות בתגמול, לשפר את המוניטין שלנו או פשוט להרגיש את ה"warm-glow" (התחושה החמימה והנעימה שמתלווה למעשה טוב) ויחד עם זאת, החוקרים מדגישים שזה לא המניע היחיד: מתברר שבני אדם פועלים גם מתוך אמפתיה, שמטרתה האמיתית היא לשפר את מצבו של האחר ללא קשר לרווח אישי. למעשה, מחקרי מוח מראים שגם אם התוצאה הסופית נראית זהה (מישהו עזר למישהו אחר), המוח מעבד את ההחלטה אחרת לגמרי אם היא נובעת מאגואיזם או אם היא נובעת מאמפתיה. בשורה התחתונה, אנחנו כמעט אף פעם לא פועלים מתוך מניע בודד, ההתנהגות שלנו היא בדרך כלל ריקוד משותף של כמה מניעים שונים שפועלים בתוכנו בו זמנית.

האם אגואיזם זה תמיד דבר רע?

כשאנחנו שומעים את המילה אגואיזם, ישר עולה לנו תמונה של מישהו שחושב רק על עצמו ולא רואה אף אחד ממטר. אבל המחקר מראה שיש לאגואיזם גם צד מואר וחיובי.
לפעמים, כשאנחנו דואגים לעצמנו, שומרים על הגבולות שלנו כדי לא להישחק, מקפידים על הבריאות או משקיעים בצמיחה האישית שלנו, אנחנו לא סתם אנוכיים.
להפך, אדם שדואג לעצמו ומטפח את היכולות שלו (מה שהפילוסוף ניטשה כינה "שכלול עצמי") הוא אדם שיכול להיות בסופו של דבר הורה טוב יותר, בן זוג קשוב יותר וחבר משמעותי יותר לסביבה שלו. זהו אגואיזם בונה, שבו הרווח האישי שלנו הופך למעשה לבסיס שמאפשר לנו להיות נוכחים יותר עבור אחרים.
הבעיה, או הצד האפל והשלילי של אגואיזם, בא לידי ביטוי רק כשהמניע שלנו הופך למה שהחוקרים מכנים אגוצנטריות שהוא מצב שבו הרווח האישי הופך למטרה היחידה, תוך התעלמות מוחלטת מהצרכים או מהרגשות של האדם שעומד מולנו. ברגע שהאינטרס שלי בא על חשבון האחר, הדאגה הבריאה לעצמי הופכת לאנוכיות הרסנית שפוגעת באמון וביחסים שלנו עם הסביבה

מתי דאגה לעצמי הופכת לאגואיזם?

אחת הסיבות לכך שכל כך הרבה אנשים מפחדים להיתפס כאגואיסטים היא שאנחנו מתקשים לזהות איפה באמת עובר הגבול. האם כל פעם שאני בוחרת בעצמי אני כבר פוגעת באחרים?התשובה היא שלא. אפשר לדאוג לעצמנו, להציב גבולות, לנוח, לבקש עזרה או לומר "לא" גם בלי להתעלם מהצרכים של האדם שמולנו. אגואיזם מתחיל כאשר הרווח האישי שלנו הופך לחשוב יותר באופן עקבי מרווחתם של אחרים, וכאשר אנחנו מוכנים לפגוע בהם כדי להשיג את מה שאנחנו רוצים.

במילים אחרות, עצם העובדה שבחרת בעצמך אינה הופכת אותך לאגואיסטית. השאלה החשובה יותר היא האם בדרך איבדת את היכולת לראות גם את מי שעומד מולך.

דוגמה מהחיים

נניח שההורים מצפים שתגיעי עם הילדים לארוחת שישי בכל שבוע. אבל השבוע את עייפה, עמוסה ופשוט זקוקה לערב שקט עם המשפחה שלך. מיד עולה המחשבה: "אם אני אגיד שלא מגיעים, אני אגואיסטית." אבל האם באמת? כן, יכול להיות שההורים יתאכזבו, אבל עצם העובדה שבחרת בצרכים שלך אינה הופכת אותך לאגואיסטית. אגואיזם היה מתבטא בהתעלמות מוחלטת מהרגשות שלהם או בזלזול בהם. לעומת זאת, אפשר להציב גבול מתוך כבוד, להסביר את הצורך שלך ולהישאר אדם אכפתי ומתחשב.

איך מזהים אגואיזם בזוגיות ובן זוג אגואיסט?

הבלבול הזה עולה הרבה גם בהקשר של זוגיות. פעמים רבות כשאחד מבני הזוג מבטא צורך אישי, השני עלול לפרש זאת מיד כהתנהגות אגואיסטית. לפעמים אפילו נאמר על מישהו שהוא בן זוג אגואיסט, רק מפני שהוא מבקש זמן לעצמו, מציב גבולות, או רוצה ללכת אחרי הרצונות שלו. אבל בפועל, זוגיות בריאה דווקא זקוקה לשני אנשים שמחוברים לעצמם.

כאשר אדם מוותר על עצמו שוב ושוב כדי לרצות את האחר, התוצאה היא לרוב תסכול ושחיקה לעומת זאת, כשכל אחד מבני הזוג מחובר לצרכים שלו ויכול לבטא אותם בכנות, נוצרת מערכת יחסים בוגרת ובריאה יותר.

לפעמים בזוגיות, אנחנו מוצאים את עצמנו מתחשבנים: "למה שאני אעשה את המאמץ הזה אם הוא בכלל לא רואה אותי?" או "אם אני אוותר עכשיו, היא פשוט תנצל את זה שוב". המצב הזה נקרא במחקרים "אגואיזם ריאקטיבי" וחשוב להבין שהוא לא מגיע מרוע לב, אלא דווקא מתוך מנגנון הגנה. זה קורה כשאנחנו כל כך מפחדים לצאת פראיירים או להיפגע, שאנחנו מתחילים להתנהג באנוכיות פשוט כדי להגן על האינטרסים שלנו ועל הלב שלנו. במקום לתת מהלב, אנחנו מתכנסים בעצמנו כי אנחנו חוששים שבן או בת הזוג פועלים רק לטובתם האישית. אנחנו מפסיקים להשקיע בנתינה או בהתחשבות, לא כי אנחנו לא רוצים, אלא כי אנחנו חושדים שהפרטנר לא יחזיר לנו באותה מטבע.
המחקר מראה שהדרך היחידה להמיס את השריון הזה היא לא במלחמה או בריחוק או באימוץ של עוד אנוכיות, אלא בבניית אמון הדדי עמוק. ברגע שאנחנו מרגישים באמת בטוחים שהצד השני איתנו, מחויב לשיתוף פעולה ולא ינצל את טוב הלב שלנו, הצורך להגן על עצמנו באנוכיות פשוט נעלם, ומפנה מקום ליחסים בריאים, טובים וקרובים יותר

פרדוקס האושר

מעניין לגלות במחקר, שדווקא אנשים שכל מטרתם היא להיות מאושרים בעצמם, אינם בהכרח המאושרים ביותר. מחקרים מראים שכאשר אנחנו מתמקדים רק ברווח האישי שלנו, תחושת הסיפוק דווקא פוחתת. לעומת זאת, אנשים שמקדישים את עצמם גם ליחסים, למשמעות ולנתינה חווים בדרך כלל רווחה עמוקה ויציבה יותר. כלומר, דאגה לעצמי היא חשובה, אבל חיים שמתרכזים רק בעצמי אינם בהכרח חיים מספקים. המחקר קורא לזה The Hedonic Paradox.

לסיום

אחד הדברים היפים שלמדתי לאורך השנים הוא שהשאלה החשובה אינה האם אני אגואיסטית. השאלה היא: האם אני מצליחה לדאוג גם לעצמי וגם לאחרים? מערכות יחסים בריאות אינן דורשות מאיתנו לבחור בין שני הקצוות: או להקריב את עצמנו, או לחשוב רק על עצמנו. הן מזמינות אותנו למצוא את המקום שבו אפשר להיות נאמנים לעצמנו, מבלי לאבד את היכולת לראות גם את מי שעומד מולנו. כשאנחנו לומדים לעשות את זה, אנחנו מגלים שדאגה לעצמנו אינה ההפך מאהבה לאחר. במקרים רבים היא דווקא התנאי שמאפשר לנו לאהוב באמת. במקום הזה, בין דאגה לעצמי לבין התחשבות באחר, נמצא האיזון שמאפשר מערכות יחסים בריאות, מכבדות וקרובות באמת.

אולי נשארת עם עוד כמה שאלות בנוגע לאגואיזם?

לא. יש הבדל בין דאגה בריאה לעצמך לבין אגואיזם. אדם שמקשיב לצרכים שלו, מציב גבולות ומכבד גם את הצרכים של אחרים אינו בהכרח אגואיסט. אגואיזם מתחיל כאשר הרווח האישי הופך למטרה היחידה, גם אם הדבר פוגע באופן עקבי באנשים אחרים. אהבה עצמית בריאה מאפשרת לדאוג לעצמך מבלי לאבד את הרגישות לסביבה.

אפשר לשאול את עצמך שתי שאלות: האם אני פועל מתוך צורך אמיתי או רק מתוך רצון לקבל יתרון על חשבון האחר? והאם אני עדיין מסוגל לראות ולהבין את נקודת המבט של האדם שמולי? אם התשובה חיובית, סביר יותר שמדובר בגבול בריא ולא בהתנהגות אגואיסטית.

לעיתים כן, אך הדבר תלוי במקור להתנהגות. אם האגואיזם נובע מחוסר מודעות, מפחד להיפגע או מדפוסים שנרכשו בילדות, טיפול רגשי ועבודה על אמפתיה, תקשורת ואמון יכולים להביא לשינוי משמעותי. לעומת זאת, כאשר האדם אינו מכיר בקיומה של הבעיה ואינו מעוניין להשתנות, הסיכוי לשינוי קטן יותר.

אצל אנשים רבים תחושת האשמה אינה נובעת מכך שהם באמת פועלים באגואיזם, אלא מאמונות שנרכשו לאורך השנים. אם גדלת בסביבה שבה עודדו אותך לרַצות אחרים או לוותר על עצמך כדי להיות "ילדה טובה", כל הקשבה לצרכים האישיים עלולה לעורר אשמה, גם כאשר היא בריאה ונכונה.

לא בהכרח. המחקרים מראים שדאגה מאוזנת לעצמך דווקא תורמת ליחסים בריאים ויציבים יותר. הפגיעה מתחילה כאשר האדם מתעלם באופן עקבי מצרכיו ורגשותיו של האחר ופועל רק מתוך אינטרס אישי. מערכות יחסים טובות נשענות על איזון בין דאגה לעצמי לבין התחשבות באדם שמולי.

בהחלט. מטרת העבודה הרגשית אינה להפוך מאדם מרַצה לאדם אנוכי, אלא לפתח יכולת לבחור מתוך חופש. כאשר לומדים להציב גבולות, לבטא צרכים ולהקשיב לעצמך לצד אמפתיה לאחר, אפשר להשתחרר מהריצוי מבלי לאבד את הרגישות ואת האכפתיות שמאפיינות אותך. זו בדרך כלל אחת המתנות הגדולות ביותר של תהליך טיפולי.

לא. הצבת גבולות אינה אגואיזם אלא חלק ממערכת יחסים בריאה. גבול מאפשר לנו לשמור על הזמן, האנרגיה והבריאות הנפשית שלנו מבלי לפגוע באחר. אגואיזם מתחיל כאשר אנחנו מתעלמים באופן עקבי מהצרכים של אנשים אחרים או פוגעים בהם כדי להשיג את מבוקשנו. אפשר לומר "לא" מתוך כבוד ואמפתיה, ועדיין להישאר אדם מתחשב.

אפשר לשאול את עצמנו שלוש שאלות פשוטות: האם אני מסוגל לראות גם את נקודת המבט של האדם שמולי? האם אני מוכן להתחשב בצרכים שלו, גם אם בסופו של דבר אבחר אחרת? והאם הבחירה שלי פוגעת בו באופן מיותר? אם התשובות חיוביות, סביר להניח שאינך אגואיסט אלא אדם שלומד לשמור גם על עצמו. עצם הבחירה בעצמך אינה הופכת אותך לאנוכי.

אודות הכותבת:

אנאמה טל מילר היא פסיכותרפיסטית, בוגרת אוניברסיטת חיפה.
בעלת שלוש שנות התמחות בעבודה עם נפגעות ונפגעי תקיפה מינית ואלימות
במרכז לטיפול במשפחה של עיריית כרמיאל
חברה באיגוד הפסיכותרפיה הרב תחומי ומלווה נשים בתהליכים רגשיים עמוקים
ליצירת ריפוי איזון פנימי וחיבור לעצמן

המידע המופיע במאמר זה ובאתר הוא כללי ואינו מהווה תחליף לייעוץ
אבחון או טיפול מקצועי.
בכל מקרה של צורך אישי או מצוקה מומלץ לפנות לאיש או אשת מקצוע מוסמכים