דימוי עצמי מתי ואיך הוא נבנה?
כבר בילדות המוקדמת נבנה בתוכנו דימוי עצמי ותחושת ה”אני”.
זה קורה עוד הרבה לפני שאנחנו מצליחים לחשוב ולהבין בצורה מודעת.
הדימוי העצמי והזהות העצמית שלנו בדרך כלל נבנים דרך עיניהם של אחרים
וספציפית דרך עיניהם של הדמויות המטפלות העיקריות שלנו.
אנחנו רואים אותם מסתכלים עלינו ומקבלים את התחושה על מי אנחנו.
דבר נוסף שקורה לנו מיד בחודשים הראשונים שלנו, מאוד מוקדם,
אפשר אפילו להגיד שאנחנו מגיעים עם זה “בילד אין” בתוכנו,
זה הצורך להיות אהובים ושיקבלו, יעטפו אותנו בביטחון.
זה משהו שלא משתנה עם הגיל וגם כשאנחנו גדלים,
עדיין ותמיד חשוב לנו שיאהבו ושיעריכו אותנו
שיחשבו עלינו דברים טובים, בייחוד אם אנחנו גדלים בסביבה
שהיא ביקורתית ואולי קצת קרה, או לא מעניקה לנו
את החיבה או את התמיכה שאנחנו כל כך זקוקים לה.
דימוי עצמי, החוויה החסרה ודפוס הריצוי
לפעמים החוויה של להרגיש אהובים ועטופים ובטוחים
ושרואים אותנו ומקבלים אותנו כמו שאנחנו היא חוויה שחסרה בתוכנו
ואז אנחנו גדלים עם צורך עמוק שמעולם לא מולא או לא מומש.
הדבר הזה מוביל אותנו להרגיש לא מספיק אהובים או לבד בעולם.
אם גדלנו בסביבה שבה הרגשנו לא מספיק אהובים,
יכול להיות שכבר בתור ילדים, סיגלנו לעצמו את הדפוס של
לרצות את הסביבה, כדי לקבל את אותה האהבה החסרה.
להיות הילדים הכי טובים שאפשר כדי לזכות באהבה הנכספת.
לעשות את אמא מאושרת. לעשות את אבא גאה.
בילדות, בימים הראשונים בהם נבנים אצלנו הדימוי העצמי והביטחון העצמי,
לפעמים אנחנו מגלים שאם הרשינו לעצמנו להיות “ילדים רעים”
או להתנהג “לא יפה”, אז כועסים עלינו, אולי משדרים לנו בלי מילים
שאנחנו אהובים קצת פחות.
וכך, בלי כוונה, אנחנו לומדים באופן לא מודע, עמוק ביותר,
שאוהבים אותנו בתנאי: שנהיה ילדים טובים, שנתנהג יפה,
שנסדר את החדר, שנביא ציונים גבוהים, שנקשיב ונציית,
שנרצה את ההורים שלנו כלומר שנספק את הצרכים שלהם,
שנתחשב בסביבה ושנעזור.
וכך נוצר דפוס אוטומטי, לא מודע, שמרצה אחרים על מנת לזכות באהבתם.
כך נוצרות להן אמונות שכדי לזכות באהבה עלי לוותר על עצמי ולרצות אחרים.
אמונות שאומרות בטעות כי מבלי לוותר על עצמי לא ייתכן שיאהבו אותי.
ואולי גם יצטרפו לזה גם חוויה של חוסר הבטחון העצמי ואולי גם עוד אמונות
מגבילות כאלה ואחרות כמון למשל: “אני לא שווה” או “לא מספיק טובה”
או “אני לא ראויה”. מתוך אמונות אלה ועוד אחרות, אנחנו גדלות להיות
נשים בוגרות מהממות עם לב רחב אבל כאלה שקשה לנו לומר “לא”.
למה כל כך קשה לנו להגיד לא?
אנחנו מוצאות שקשה לנו לסרב לבקשות או לצרכים של אנשים אחרים,
וככל שהם קרובים אלינו יותר ושאנחנו אוהבות אותם יותר,
כך קשה לנו אפילו עוד יותר לומר לשים גבול או להגיד “לא!”
אנחנו מעדיפות לוותר על עצמנו, אנחנו רגילות לוותר על עצמנו
העיקר לרצות אחרים, לשמור על השקט ועל ההרמוניה,
ולא להגיד “לא”, כי אנחנו מאמינות בטעות כי שאם נגיד “לא”
או אם נבטא את האמת שלנו, אז הקרובים אלינו יפגעו, וגם יעזבו אותנו.
אנחנו מאמינות ורגילות לחשוב שאם נגיד “לא”, אם נציב גבול,
נאכזב אחרים בין אם זה מול דמויות סמכות, בעבודה, מול אנשים זרים
או מול הקרובים אלינו.
אז להגיד “לא” זה שריר שלא התרגלנו להפעיל
ולא רגילות להשתמש בו. אם אנחנו רוצות להתחיל, כדאי
שנתאמן ונעשה את זה דרך עבודת מודעות עצמית.
השריר הזה שמחזקים בתהליך העצמה עצמית, עוזר לנו
גם לחזק את הדימוי העצמי וגם את הבטחון העצמי
ובעיקר לבטא את האמת שלנו ולהישאר בחיים.
להגיד “לא” למשהו שלא מתאים לי, שמפריע לי,
זאת יכולת חשובה ששומרת עלינו. לשים גבול בריא ונכון,
מתוך חיבור עמוק לאמת הפנימית שלנו.
בינינו, כל מי שאוהב אותנו היה רוצה שיהיה לנו טוב נכון?
ומי שאוהב אותנו באמת לא היה רוצה שנעשה משהו
נגד רצוננו רק כדי לרצות אותו, נכון?
(ואם כן, אז אולי כדאי שנחשוב אם זאת אהבה שמתאימה לנו)
אז מה הקשר לאהבה או לפחד להישאר לבד?
איך שאני רואה את זה, אהבה אמיתית, נכונה וטהורה היא אהבה ללא תנאים.
אהבה שמקבלת אותנו כמו שאנחנו.
ככל שנלמד לומר את האמת שלנו החוצה, מבלי פחד,
כך יאהבו אותנו יותר האנשים המתאימים לנו יותר.
לפעמים אנחנו נאחזות בפחד להיות לבד, והוא כל כך גדול
שהוא מעוור אותנו ואנחנו מרגישות רק את הצורך לרצות אחרים,
אפילו אם הם האנשים הלא נכונים.
אז הגיע הזמן להתחבר לאמת ולדיוק הפנימיים שלך,
לסנן את האנשים הלא מתאימים בחיים שלך, ליצור לעצמך מציאות
שבה את מזמנת את האנשים הנכונים ומפתחת איתם מערכת יחסים
כנה ואמיתית, כזאת שאת יכולה להיות “בדיוק מי שאת”
בלי שום וויתור או ריצוי מיותרים.
תקיפי את עצמך באנשים שיקבלו את הלא שלך בהבנה
ותוכלי להגיד להם “לא מתאים לי”, “לא נכון לי”, “לא מרגיש לי”,
והם עדיין ישארו שם, אוהבים אותך, מקבלים אותך עם הלא שלך.
ואת מצידך תהיי כל כך משוחררת אמיתית וכנה עם עצמך,
שכשהם באמת יצטרכו את עזרתך, הלב שלך ירצה באופן טבעי
להיות שם ולעזור להם, מבלי שום תנאים.
ככה מתוך האהבה בלי תנאים שלך אליהם.
דמייני שכולנו פועלים מתוך ההוויה הזאת. איזה גן עדן, אה?
נכון שתרצי ללמד את הילדים שלך לחיות מתוך דימוי עצמי גבוה,
מתוך ביטחון עצמי בריא וחזק?
נכון שתרצי ללמד אותם ליצור להם חיים כאלה? זה אפשרי!!
כל מילה =אמת
תודה
תודה לך שלומית יקרה.
תודה על הפידבק.
שלום וברכה! ומה אם הם מתחילים להסביר לי מה יקרה אם אני לא יעזור וכמה רק אני יכל לעזור ולפעמים הם באמת בטוחים בעצמם שאני חייב לבוא ואם לא אני לא בסדר??? איך מסבירים בצורה יפה את ה “לא”..תודה רבה..
מאיר, לפעמים כשאנחנו לא אומרים “לא”, אנחנו מזיקים יותר לאנשים שמסביבנו במקום לעזור.
כשאנחנו אומרים “לא” בלי אשמה, אנחנו מאלצים את האנשים סביבנו להתמודד עם הקשיים ועם האתגרים שלהם
ודרך זה, לצמוח, לגדול ולהשתנות.
אם אנחנו לא אומרים להם לא, אנחנו מונעים מהם את הצמיחה הזו.
אז למעשה, עשינו להם רע לאורך הזמן.
בס”ד
כתבה ממש יפה הטיפים ממש טובים אך מאוד קשה ליישם אותם מאז שאני זוכרת את עצמי אף פעם לא אמרתי את המילה לא, והרבה פעמים אכלתי את הלב שלי שזה בא על חשבוני או על חשבון ילדיי, בילדותי אלה היו הוריי שלא רצו לשמוע את המילה לא בבית וכיום בעלי, וכך לצערי אני לא מסוגלת לומר את המילה לא בעבודה או בחיי היום יום לכל הסביבה שלי
סיגל, אפשרות לשנות.. אם רוצים… לא חייבים להישאר בתסכול…
אנאמה,
אני מתחברת להרבה דברים ממה שכתבת כאן, אבל אם הולכים עם העצות האלו עד הסוף בחינוך הילדים יוצרים בעיה אחרת: הרי אף לאף אחד לא מתחשק לנקות ולסדר את הבית (למשל), ובאמת לא מתאים לילדים כרגע (כשהם קוראים או משחקים) לעצור ולעזור למשפחה או למישהו אחר. אז מה, נחנך אותם שיתחברו ל”מה שהם” ואם “לא מתאים להם” שלא יעשו?? ואז מה יהיה, האם אי פעם ינקפו אצבע לטובת החברה הסובבת אותם? נכון, לא תמיד נוח לעזור, אבל אם לא מתרגלים לצאת מהנוחות שלך ולעזור לאחרים, זה לא יבוא כך סתם מתוך זה שהם אוהבים את הסביבה (הם אוהבים את עצמם יותר…).
זה עדיין לא פוסל את זה שכמובן אין לקשר בין האהבה שאוהבים אותם והדרישות שלנו מהם, וגם אם הם לא עושים מה שמבקשים עדיין חשוב להדגיש להם שאוהבים אותם.
מאתגר…
יום טוב וחמים, ליאור
הי ליאור, בכלל לא מדובר בלהגיד לא לדברים שצריך לעשות כדי לשמור על סביבה פיזית נקייה ותקינה ועל
חוקי הבית התקינים.
מדובר על להגיד לא כשלא נעים לי ממה שהשני יחשוב עלי או מהפחד שמא הוא יעזוב אותי או יפסיק לאהוב אותי אם אני אגיד את עצמי, את האמת שלי ואסרב לפעמים לדברים שחשובים לצד השני כי הם לא מדוייקים לי.
מדובר בדפוסים רגשיים ולא בשימת גבולות הנוגעת לילדים ולחוקי הבית.
כמובן שחשוב לשים להם גבול נכון וחוקים והם צריכים לעמוד בו כמו שיעורי בית, לסדר חדר, לצחצח שיניים, להתחשב בסביבה וכ’ו.
אבל ללמד אותם להיות נאמנים לאמת שלהם, הכוונה נאמנים לתחושות ולרגשות שלהם הפנימיים בנוגע ליחסים בין אישיים, לא היית רוצה לגדל ילדה שתרצה את החברות כי אחרת היא תחשוש שהן לא יאהבו אותה או שהיא לא תהייה מקובלת ולכן חשוב לחזק את עמוד השדרה שלהם ואת היכולת לעמוד על שלהם.
וכן, לפעמים זה מאתגר אותנו כאמהות.
מקווה שהאבחנה ברורה
תודה לך על השיתוף
הייי,
כתבה שממש נגעה בנקודות החלשות שלי.
מונעת כמעט בכל תחום ב”לא נעים לי להגיד לא”
שמה אפסיד משהו, פחד להינטש בעקבות הלא.
אני במודעות מאוד גבוהה ולא משתחררת מהפחד.
אתי, מהפחד את לא תוכלי להשתחרר, את צריכה להכיר בו, לעבוד איתו ולהבין שהוא מנהל אותך.
זה הצעד הראשון ליציאה מהפחד.
בהצלחה
מודה על המאמר, נכון ומדויק. יכולה לספר שכבר הרבה שנים מתרגלת את ה”שריר” המאפשר להגיד “לא” ולהיות נאמנה לעצמי, לפני הכל.
לא פשוט… אבל- כשמתחילים לראות את הפירות האושר הינו עילאי באופן שלא ניתן לתאר.
תודה!