כל חיי הרגשתי דחויה על ידי אחותי הגדולה, כמהה לטיפה של יחס
ומעריצה את הקרקע שעליה היא דרכה, ניסיתי לחקות את תנועותיה,
כמהתי לצייר יפה כמוה, רציתי הכול כמו שלה: שיער ארוך וגולש, עור שחום,
גזרה צרה וגבוהה, רציתי שתהייה לי התעוזה והאומץ שלה,
אבל במקום זה הייתי ילדה שמנמנה, רגישה,
חולמנית, חסרת כישרון יצירתי ופחדנית.
יותר ההיפך ממנה לא יכולתי להיות.

ככל שהערצתי אותה יותר, כך הרגשתי שהיא הודפת אותי יותר
ואני מולה הרגשתי תמיד שנואה.
אני זוכרת את עצמי יושבת בסתר, מחוץ לחדרה,
מצוטטת לשיחות עם החברות שלה ועוצרת את הנשימה,
רק שלא תגלה אותי. אם היא הייתה תופסת אותי, בטוח שהייתי חוטפת מכות.

בבית הייתי הילדה הטובה, ההולכת בתלם, השקטה והמרצה
והיא המרדנית וההרפתקנית
והיא תמיד ירדה עלי שנולדתי זקנה ושאני פחדנית.
כשהייתי בת ארבע, נסענו לחרמון והיינו צריכים לחזור למטה ברכבל
עם הכיסאות המתנדנדים מעל תהום פעורה,
סירבתי לחזור, כל המשפחה חיכתה ואני הרסתי שוב את החופשה,
בכיתי והיה נדמה לי שראיתי בזווית העין,
מאחורי ענן הדמעות, את אחותי מסתירה חיוך רשעי.

כשנסענו ללונה פארק או ללונה גל, סירבתי לעלות כמעט על כל המתקנים,
נאחזתי בחצאית של אימא וישבתי בצל,
שלא לדבר על הבחילות שמהם סבלתי בנסיעות שלפעמים הסתיימו גם בהקאות,
אז אפשר לדמיין שכיף איתי לא היה, והחוויה האישית שלי כילדה הייתה,
שאני לוזרית איומה בייחוד לעומתה והייתה בי קנאה.

הקנאה הזו ליוותה אותי במהלך השנים, גם אחרי שבגרנו.
היא כבר התחתנה, ילדה ילדים, למדה עיצוב אופנה, עבדה בתחום
והייתה להורי מקור גאווה ואני? אצלי הכול התפורר עוד לפני שנבנה,
התפטרתי מעבודה ששנאתי, הייתי עדיין רווקה,
גילחתי את הראש, נסעתי למזרח הרחוק לחפש את עצמי והרגשתי עדיין אבודה,
רחוקה ממי אני וממה שאני רוצה וכיוון לחיי עד גיל 30 עוד לא היה.

ההשוואה ביני לבינה גדלה והשתוללה, אני חייבת להגיד שאז, זה אפילו לא היה מודע.
כשהגעתי לפונה שבהודו, שם צללתי לתוך תהליכים פנימיים של צמיחה וגדילה,
התחלתי לגלות מי אני, לחשוף את היופי ואת הייחודיות שלי,
התחברתי למהות העמוקה שלי ושל הנשמה.
גיליתי מי אני, שלא בצל אחותי, והקנאה בה לאט ובהדרגה התפוגגה.
זה היה תהליך עמוק שבו, ככל שהתקרבתי לעצמי, כך ההשוואה הלכה ופחתה
ואהבה עצמית חדשה בתוכי נבטה.
אהבה, שמאז ועד היום עדיין הולכת ומעמיקה ובכל יום, אני עוד מגלה,
שיש לאהבה הזו עוד עומקים ואם אני מסכימה,
היא מתרחבת, מנחמת ונעימה.

שנים של הליכה בדרך רוחנית הובילו אותי להבנה של המתנות שאני איתי מביאה,
גיליתי שדווקא אותן תכונות שפעם שפטתי אותן נורא והחשבתי אותן הנקודות החלשות שלי,
אלה שכמהתי נורא לשנות, דווקא הן אצלי הן העוצמות,
לדוגמא: הרגישות העדינות, הקצב האיטי, הפחדנות,
למדתי איך לעבוד איתן כך שהן יהפכו לחוזקות וברגע שהפסקתי לשפוט אותן
ואפילו להיפך הסכמתי לאהוב את עצמי יחד איתן,
הצלחתי לבנות לי חוויה של ביטחון, ערך, כיוון, שליחות, עסק ומשפחה.

היום, אם הקנאה באחותי, או בכל אחת אחרת מרימה את ראשה,
זה בשבילי סימן מובהק ואזהרה ברורה, לכך שלרגע עזבתי את עצמי
ושכחתי את החיבור הפנימי הזה, שמזכיר לי את היופי שלי ואת העוצמה שבתוכי.

היום אם קורה שהקנאה וההשוואה שוב עולות, למדתי על זה אפילו להודות.
כי בזכות העובדה שהתחושה המוכרת הזו ששוב חזרה,
אני נזכרת שעלי לעצמי לחזור בחזרה.
וכשאני חוזרת למרכז שלי, הן מתפוגגות, מפנות את מקומן לשקט עמוק ונוכח
של קבלה עצמית ושלווה, מהסוג שרק מי שעברה את הסערה
והרשתה לעצמה לצלוח דרכה, מכירה.

ואם לפעמים אותה ילדה קטנה, האני הישנה, את הראש שלה מרימה
ומרגישה שוב דחויה, חסרת ערך, לוזרית או חלשה,
אני אותה מחבקת עמוק בתוכי, מחזקת ומלטפת ומזכירה לה את האמת הנפלאה
על כך שכל התשובות, היופי והמתנות נמצאות עמוק בתוכה ושתמיד אני כאן בשבילה.

היום, אני צוללת עמוק, לתוך האני החדשה, מרגישה איתה כבר הרבה יותר בבית
מאשר עם זו הישנה, האני שיודעת שהיא במקום הנכון והמדויק ואת הערך שלה,
זו שיודעת שביעות רצון מהי ויכולה להישען ולהירגע.

רוצה לקרוא עוד סיפורים אישיים שלי?

איך קיבלתי את השם אנאמה
למה תמיד שנאתי את השם שלי?
העצב בקירות של סבתא שלי
איך כמעט הרגתי את אימא שלי
הרגע שבו תקשרתי עם הרוח של אבא שלי

בואי נצא ביחד למסע התפתחות אישית משמעותי
ותגלי איך לצמוח ממשבר גיל 40 ולהיות שלמה שלווה ושמחה

בואי, עכשיו הזמן שלך