הילחם או ברח
מה זה המנגנון האוטומטי הזה?
ואיך במקום לעזור לנו, הוא מפריע לחיי היום יום שלנו?
מנגנון הפחד האוטומטי הילחם או ברח לעיתים מוכר לנו כהילחם, קפא או ברח
או באנגלית אנחנו מכירים אותו כשלושת ה”F”
Fight Fligh freeze.
זה המנגנון הקדום ביותר שמאפשר לנו לשרוד.
מה יוצר את המנגנון הזה?
במוח יש לנו מבנה שנקרא בשם “אמיגדלה” שהוא למעשה פעמון האזהרה
הפנימי שלנו והתפקיד שלו להזהיר אותנו במקרה של סכנה ולהכניס
את הגוף לפעולה. האמיגדלה, תעורר תגובה אוטומטית של פחד
ותגייס את מערכת השרירים, מערכת העצבים ואת המערכת ההורמונלית
להיכנס לפעולה מוגברת כדי לבחור אחד ממנגנוני ההישרדות הנגישים לנו
האם להילחם לברוח או לקפוא במקום כדי לשרוד.
כשאנחנו מדברים על הרגש של פחד, אנחנו מבינים שהוא
חלק ממנגנון ההישרדות הטבעי הבריא שלנו והוא מוטבע בנו
כפי ששאר הרגשות מוטבעים בנו משחר תרבותנו. עוד מימנו כאדם הקדמון,
ובפיזיולוגיה שלנו. אנחנו בנויים כדי לשרוד וכל מה שקורה לנו
פיזית ורגשית קשור למטרת העל הזו של ההישרדות.
הפחד מגן עלינו ומזהיר אותנו מפני סכנות ופעמון האזהרה שנמצא בתוכנו
מאפשר לנו לפעול במהירות כדי להתרחק מגורם הסכנה מעורר הפחד.
מה הבעיה עם המנגנון הזה?
בעבר, בתקופת האדם הקדמון, כאשר חיינו בטבע, בשבטים, צדנו למחייתנו
והיינו צריכים להגן על חיינו פעמים רבות מול איתני הטבע והחיות,
הפחד ההישרדותי היה חשוב ומשמעותי. היינו צריכים להיות דרוכים
כדי לשרוד, היה לנו אז פחד אחד ורק אותו בלבד- פחד מטורפים
שיכולים להרוג אותנו: אריות, נמרים, טיגריסים, נחשים וכו’
היום, בעידן המודרני, סיכוי נמוך שטורפים יגיעו אלינו,
אבל יש לנו בעיות הישרדות הרבה יותר מתוחכמות ומגוונות
ובעקבותם הפחדים התפתחו, השתכללו והתרבו.
לא חסרים לנו פחדים החל מפחדים קונקרטיים כמו מזוחלים:
ג’וקים, עכבישים, נחשים, עקרבים, עכברים וכדומה
או פחד גבהים, פחד ממקומות סגורים, פחד טיסה וכו’
וכלה בפחדים הישרדותיים כמו הפחד לאבד את העבודה,
פחד וחרדה כלכליים, פחד מתאונות דרכים ועוד
בתחילת המאה העשרים הגדירו את המנגנון ההגנה האוטומטי הזה
כמורכב בתחילה משני מרכיבים
ולאחר מכן עברו לשלושה לארבעה ואף לחמישה מרכיבים:
Fight, Freez, Flight, Fright
לאחרונה אף הוסיפו מנגנון חמישי והוא להתעלף Faint
אתם הולכים לכם לתומכם ברחוב כאשר לפתע תוקפים אתכם כמה בריונים. איך תגיבו?
באופן לא מודע, בשבריר של שנייה, המוח שלנו יבחר תגובה על סמך ניסיון העבר שלנו
ועל סמך המידע המאוכסן במוח העתיק שלנו. זוהי תגובה אינסטינקטיבית אוטומטית.
יש לנו ארבע (או חמש) דרכים להגיב בהן:
באילו תבחרו? (לא תדעו עד שתגיעו למצב עצמו…)
- לפחד – להיכנס להיסטריה ולפאניקה לצרוח, לצעוק, לבכות אך להישאר במקום וכו’
- להילחם – להתמודד באומץ מול הסכנה
- לברוח – להסתלק ומהר מהסיטואציה
- לקפוא – להיכנס למצב של שוק, שוק שאינו מאפשר לנו להרגיש, לזוז או לפעול בשום צורה ובשום דרך.
המערכת האוטומטית הזאת חשובה בייחוד כשקורים דברים פתאומיים ומסוכנים
וכשאנחנו צריכים להגיב בצורה פתאומית וחדה והיא לא מאפשרת לנו לעצור,
לחשוב ולבחור את הפעולה. היא דוחפת אותנו לפעולה מהירה הראשונה הנגישה לנו.
אז יכול להיות שנגיב בצורה אוטומטית לא בדרך שבה היינו רוצים להגיב.
אולי תיאורטית היינו רוצים להישאר ולהילחם, אבל באופן אוטומטי ברחנו.
מה המחיר שאנחנו משלמים על המנגנון הזה?
היום, בעולם המודרני שלנו, המנגנונים האלה יכולים להיכנס לפעולה
גם כשאנחנו לא באמת בסכנה ממשית לחיינו אלא במצבים
שנחווים על ידנו כקשים או כמאתגרים לדוגמא:
אנחנו צריכים/רוצים להופיע בפני קהל, לתת הרצאה,
ברור לנו שזה מצב שלא מסכן את חיינו בשום אופן, ולמרות זאת,
אנחנו חווים חרדה ופחד כאילו זה כן, הגוף שלנו לא יודע להבחין
בין סכנה אמיתית מוחשית לסכנה מדומיינת שנמצאת בינינו
לבין המחשבות שלנו ופעמון האזהרה במוח שלנו מתחיל לפעול
ולשדר את אותם הפעולות הפיזיולוגיות ביולוגיות כאילו עמד
מולנו טורף אמיתי.
הדבר הזה גורם לנו להיות במתח ובסטרס תמידיים
שאצל חלק מאיתנו לא מרפים ולא משתחררים.
חיים לאורך זמן עם המתחים והלחצים שהפחדים האלה מעוררים,
מפעילים שוב ושוב את פעמון האזהרה והוא בתורו משדר למערכת העצבים
ולמערכת השרירים להיות דרוכים ולהיכנס לפעולה.
לאורך זמן, הגוף שלנו מגיב למתח המצטבר עם מחלות וכאבים שונים.
תקופות מאתגרות וזמנים קשים לדוגמא של בעיות בזוגיות, מצבים קשים בעבודה,
קונפליקטים עם הילדים, אובדן קרובים, חרדות כלכליות ועוד דאגות ומתחים
מפעילים את המנגנון האוטומטי הזה, כאילו אנחנו בסכנה אמיתית מוחשית כאן ועכשיו
והגוף משלם על זה מחיר יקר.
ברוב המקרים, המנגנונים האלה נכנסים לפעולה
באופן אוטומטי כשאנחנו חווים מצבים קשים שמעוררים בתוכנו רגשות קשים ומכאיבים.
היום, אנחנו משתמשים במנגנון הילחם או ברח גם כדי להימנע מלהרגיש
את הרגשות האלה ואז הבעיה היא שברוב המקרים, אנחנו נתקעים במנגנונים האלה
גם לאחר שהסיטואציה עוברת וזה הופך להיות לנו להתנהגות רגילה בחיים או לדפוס.
אנחנו מתרחקים מהרגשות שלנו נועלים עמוק בתוכנו את התחושות
וממשיכים הלאה בהישרדות של החיים והם נשארים בתוך תאי הגוף ומצטברים.
הם לא הולכים לשום מקום. הם שם להישאר, עד שנעבד אותם, נפגוש אותם
ונאפשר להם לעלות.
בתהליך של טיפול, אנו משתחררים מדפוסים אלה ולומדים לקחת את החיים כפי שהם
מבלי לפחד פחדים מיותרים כאשר אנו לא זקוקים להם.
