קבלה עצמית – איך העמקתי אותה?

6 ימים של טיול קסום ועוצמתי עם חברות
הפגישו אותי שוב עם התחושות המוכרות האלה מהעבר
שהקצב הפנימי שלי פשוט לא מסונכרן עם הקצב של שאר העולם.

מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד הרגשתי שאני לא בקצב.
לא בקצב  של המשפחה שלי.
כבר מגיל אפס הייתי זקוקה ליותר מרחב מאחרים.
הייתי זקוקה לשקט. להרבה שקט, להמון עדינות
ובאופן כללי – הקצב המדויק והנכון לי,
זה שתמיד עובד איתי הכי טוב הוא יחסית איטי,
שלוו ורגוע. ככה אני. זאת המהות שלי.

הפער הזה בין הקצב שלי לבין הקצב של אחרים
התחיל כבר בסיפור הלידה שלי:

כבר אז, קלטתי שמשהו בקצב שלי לא… עומד בקצב.
שהיו שמחים אם הייתי מזדרזת יותר.
כבר אז נתנו לי זירוז כדי שאוולד מהר יותר.
לאורך כל תקופת ההתבגרות שלי ליוותה אותי התחושה
שאם אני רק אתקתק עניינים ורק אזרז את הקצב שלי,
הכל ילך לי יותר קל. אני אשתלב יותר. יהיה לי יותר טוב.
בתור ילדה הרגשתי שהקצב האחר שלי,
מפריע להתנהלות של ההורים, של המורים, החברים, של האחים.
ותכל’ס, מעכב אנשים אחרים.

הרגשתי עמוק בפנים שמשהו בי לא בסדר, לא מספיק טוב,
שאני פשוט לא עומדת בקצב של העולם הזה ושמשהו בי פגום או לא שייך, אחר.

אני זוכרת את התחושה הזאת אופפת אותי בכל תחום. כבר בילדות.
השוויתי את עצמי ליתר המשפחה שלי
שהם יותר אחידים באנרגיה שלהם: חזקים כאלה, הכול קטן עליהם,
יכולים הכול, עובדים בקצב מהיר מדי בשבילי
ולעומתם, אני? חולמנית ועדינה ובנוסף, גם “יותר מדי” רגישה.

עם הזמן וברבות השנים הבנתי שהפער הזה  ביני לבין הקצב של כולם,
יצר בי תחושה תמידית של “לא בסדר” –  לא שווה, כאילו משהו בי פגום.
ועמוק בתוכי, שפטתי את עצמי. מה בי לא בסדר?

למה אני לא יכולה לעמוד בקצב המהיר של אחרים?
מה הקטע שלי, שאני זקוקה לכזאת עדינות?
למה אני כל כך רגישה? למה אני עושה סיפור מכל דבר?

ביקורת ושיפוט פנימיים שהופנו כלפי הצרכים האמיתיים שלי
והכי גרוע – כלפי המהות הטבעית שלי.

והנה, הטיול הקסום הזה לסלובקיה עם החברות.
כשחייבים להחליט החלטות יחד.
לעמוד יחד בזמנים, העלה שוב את אותן התחושות המוכרות מהעבר.
הרגשתי שוב, שאני זקוקה לדברים אחרים מאלה
שנחוצים לרוב האנשים. שהצרכים שלי לא לגיטימיים,
השונות שלי בולטת. הנה אני שוב אחרת מכולם,
לא מסונכרנת עם החבורה.

הביקורת הישנה והלא טובה ולא מיטיבה הרימה שוב את הראש.
הנה שוב המהות שלי לא באה לביטוי כמו שהיא
ושוב לא מתאימה לאנשים שסביבי.

עלה כאב מאוד גדול – כאב הנפרדות. כאב של הלא שווה והלא בסדר.

הטיול הזה גירד שוב את הגלד של הפצע הישן הזה, שכבר חשבתי שפתרתי,
ושריפאתי והנה, כנראה הוא עדיין שם מחכה לרגע הנכון לעבור השלמה אחת ולתמיד.
לשמחתי הגדולה מאוד, ראיתי את ההזדמנות היפה לריפוי.
אז מה עשיתי שעזר לי לרפא את התחושות הכואבות האלה?

החלטתי לגייס את המרפא הכי גדול שאני מכירה – את הקבלה העצמית!

קיבלתי את עצמי עם כל מה שהיה שם ועם כל מה שעלה ואז
שיתפתי אותן באמת הזאת, בכאב שעלה, בתחושה של השונות והנבדלות.
זה לא היה פשוט, הייתה בזה חשיפה אמיצה.
כי הרבה יותר קל לי וטבעי לי, להסתגר בתוך הלבד שלי ובתוך התחושות הישנות
של “הנה שוב אני בודדה ושונה ואף אחד לא מבין אותי”.

האוטומט שלי רצה להתבצר בעמדה שלי ולכעוס עליהן ועל העולם
ולהרגיש קורבן שוב של האנשים מסביבי.
שהנה הם שוב לא רואים אותי ושוב הם לא מכבדים את הצרכים שלי.
ועצם ההבנה הזו, עצם זה שיכולתי לראות שאני באוטומט
ולא מגיבה מתוך האני הבוגר, אלא מתוך הילדה הפגועה,
עזר לי לאזור את האומץ לשתף אותן, ולכאב הזה לעבור ריפוי אמיתי ועמוק.
אז שיתפתי. מהאמת הכי כנה עמוקה וחשופה
במקום לברוח לדפוס המוכר שלי של להתנתק, להיות לבד בשקט שלי
הפכתי את כל זה. קבלה עצמית הגיעה.

ונחשו מה קרה?
קרה ריפוי עמוק.  הבנתי סוף סוף שאני זאת שצריכה לתת אישור לקצב שלי,
לצרכים שלי, בלי קשר לאף אחד אחר.

הבנתי שאם אני אוהבת את עצמי ללא תנאי עם כל השוני, הייחוד והקצב הפנימי שלי
אז כל מה שיש שם בשבילי בצד השני זה רק אהבה.

פשוט כי קבלה עצמית היא גשר לשינוי ושחרור מאוד עמוקים.

קבלה עצמית, אם היא נעשית ממקום נקי ואמיתי
ולא רק מהשכל אלא מכל תא ותא בגוף
או אז, היא מאפשרת לנו באמת ובתמים להשלים
את הסיפור ולרפא אותו.
בלי שום ביקורת ובלי להרגיש לא בסדר.
מה שקרה זה, שכשאני יכולתי לראות את השוני שלי באהבה
דרך הפילטר של הקבלה העצמית, אז גם הן יכלו לראות את המיוחדות שלי,
את הפגיעות שלי ולהכיל אותה.

משהו בלב שלי באותם רגעים ממש נפתח
אלי עצמי ויכולתי שוב לתת לעצמי
את האישור הזה שאני ממש בסדר גם אם אני בקצב אחר
וזקוקה לדברים אחרים והפעם בעומק יותר עמוק מאי פעם.
קבלה עצמית במיטבה.
ואי אפשר לזייף את זה. אי אפשר לשקר לעצמנו
בזה, קבלה עצמית אמיתית כשהיא מגיעה
היא כל כך עוצמתית עד שאין שום דבר
אחר שיכול עליה!

כשאנחנו בקבלה עצמית, אנחנו למעשה
מעניקים לעצמנו את האישור הזה שתמיד חיפשנו
מאחרים בחוץ, אישור שזה ממש ממש בסדר להיות כמו שאנחנו
ושכשאנחנו אוהבות את עצמנו כמו שאנחנו
אז גם אחרים אוהבים אותנו ומקבלים אותנו ממש כמו שאנחנו!

איזה ריפוי עמוק וחשוב זה היה.
אני אומרת תודה על הטיול, על החברות ועל המצב שהעלה
את כל הפצע העתיק הזה ועל הריפוי שלו.

עכשיו אשמח לשמוע ממך
מה בתוכך גרם לך בעבר להרגיש לא שווה או לא בסדר
ומה עוזר לך היום לקבל את עצמך כמו שאת
בקבלה עצמית אמיתית
ולהרגיש היום שווה ובסדר בדיוק כמו שאת ?

רוצה לקרוא עוד סיפורים אישיים על טרנספורמציה רוחנית?

למה תמיד קינאתי באחותי?

הרגע שבו תקשרתי עם הרוח של אבא שלי

העצב בקירות של סבתא שלי