אפשר לצאת מעבדות לחירות בכל שלב!
כאמהות, הרבה פעמים אנחנו מרגישות כמו עבד של הבית והמשפחה.
לפעמים אנחנו פשוט מתנהלות עם כעס שיוצא על כל הקרובים
אלינו בלי שום סיבה אמיתית – כמו מסיר לחץ כזה, ואנחנו לא מבינות
מה לעזאזל קורה לנו ולמה אנחנו לא יכולות לשלוט בו.
בנוסף, לפעמים אנחנו מרגישות פשוט תקועות ולא יודעות למה!
אני מכירה את זה מעצמי, והסיפור הבא ידהים אתכן…
קראו כאן איך נטע (שם בדוי) הרגישה תקועה וכעוסה מאוד
וכל זה בגלל משהו מטורף לגמרי – גלגול קודם כעבד.
כן, כן, זה היה הזוי, אבל ברגע ששחררנו את העבד הזה היא יכלה לצאת מעבדות לחירות.
אז הנה סיפורה של נטע:
היא הגיעה אלי לקליניקה. אשה מדהימה, מקסימה, עדינה עצובה עצובה.
היא סיפרה שהיא מאוד כעוסה על הילדים שלה וזה גורם להתנהלות
מאוד לא בריאה בבית. היא יחסה את זה כמובן למערכת היחסים שלה
עם אימא שלה, לילדות שלה ולבית שבו גדלה.
כמובן שאחד הדברים החשובים ביותר בחייה הם הילדים ובייחוד הבת הגדולה שלה.
אבל היא מרגישה שהיא משכפלת את הדפוסים שאיתם אימא שלה התנהלה איתה.
היא הרגישה שהיא לא מצליחה להתנתק מהילדות שהייתה לה
ושהיא גוררת אותה ביחס אל הילדים שלה.
היא הרגישה מלאת אשמה על כך. המצוקה שלה הייתה גדולה.
בילדותה עשתה הכל כדי לברוח מהבית שלה, שם לא היה לה טוב
והיא הפכה את עולם החברים לכל עולמה.
חברים היו ועדיין חשובים לה עד מאוד. הרבה פעמים שמה את עצמה הרבה אחרי כולם.
אחרי הילדים, אחרי החברים ובן הזוג. והיא מצאה את עצמה מרוקנת בסופו של יום.
בנוסף, מצאנו כי חרדת נטישה ניהלה אותה במקום עמוק ולא מאפשרת לה
לעמוד על שלה ולהגיד “לא” מה שיצר אצלה כעסים מודחקים על כולם.
עבדנו על היכולת שלה להישען על עצמה ולסמוך על עצמה
חיזקנו את היכולת שלה להכיל את עצמה
ולהגיד לא ולהרגיש עדיין אהובה ושלמה
שלפנו את פחד הנטישה וריפאנו אותו
שלפנו אמונות נוספות כגון:
אסור לי לעמוד על שלי
אסור לי לאכזב
אני חייבת לחשוב על אחרים קודם
אחרים יותר חשובים ממני
אני חייבת לרצות אחרים
זה אנוכי לחשוב על עצמי
אני שונאת אנוכיים
מכירות את האמונות האלה? להרבה מאיתנו יש אותן…
שלפנו את הנדר המגביל והמעכב אותה: נדר לשרת אחרים
למה נוצר כזה נדר? המשכנו לבדוק לעומק.
עבדנו סביב אמונות שקשורות ברוע
לימדנו את הגוף שיש כזה דבר רוע בעולם
ושלא כולם ראויים לאהבה
לימדנו אותה להיות מוגנת מרוע ולהיות מסוגלת לאבחן רוע
עבדנו על הגבולות שלה ועל ההגנות שלה.
בסשן הבא אחריו היא התלוננה מאוד על קשר בעייתי עם ביתה.
היא הרגישה מאוד אשמה שהיא לפעמים מתפרצת על הבת שלה
באופן לא פרופורציונאלי ושהיא לא שולטת בזה.
שהיא מוצאת את עצמה מקטינה אותה ואחר כך מרגישה מאוד אשמה.
היא סיפרה שעולה בה כעס מטורף לילדים לפעמים.
בקריאה אנרגטית של אותו המפגש עלה גלגול ישן עתיק שלה שבו היא היתה עבד!!
כן, כן, קראתם נכון!
הסיפור היה שהיא הייתה עבד, שהיה חייב לשרת את כולם.
הוא הוחזק כבול בשלשלאות. שלטו בו כל הזמן אנשים אחרים.
לבד בזכות עצמו לא יכול היה לשרוד.
הוא נכלא בבתי כלא ובסורגים כל ימי חייו.
בגוף ובתאים שלה הוחזק כעס גדול מאוד על היותה עבד. והכעס הזה, יצא על בני משפחתה
שמולם הרגישה שוב כסוג מסוים של עבד שמשרת אותם…
והיה יוצא לעתים על הילדים ובייחוד על הבת.
האמונות הנוספות שעלו סביב הסיפור היו:
אני כועסת על זה שהייתי עבד פעם
אני שונאת אנשים
אני מפחדת שאנשים יהיו רעים אלי
שחררנו אותה מהכבלים ומכל האמונות שהיו קשורות לתחושות הנחיתות שלה.
לימדנו אותה מהו חופש אמיתי ואיך זה מרגיש להיות בזכות עצמה.
עשינו ריפוי לגלגול הקשה ההוא.
בסשן הבא:
היא כבר הרגישה הרבה יותר טוב.
ואז בסריקה האנרגטית עלתה חזק המשפחה שלה ובכלל אמונות ודפוסים סביב משפחה כגון:
אני לא יודעת מהי משפחה
משפחה לא בוחרים
עם משפחה אני תקועה לנצח
משפחה היא מובן מאליו
משפחה יכולה לספוג הכול,אין להם ברירה
המקום היחיד שאפשר להיות בו אמיתיים זה בתוך המשפחה
הדפוס שלי מול הבת שלי קשור לאימא שלי
אני מתעללת בבת שלי כי התעללו בי כשהייתי ילדה
דפוס ההתעללות הגיע מהצד הנשי של המשפחה
ניתקנו את הדפוס הזה וריפאנו את כל השושלת של הנשים במשפחה
אי אפשר לסמוך ולבטוח במשפחה
בתוך המשפחה עלולים לקרות דברים איומים
לאחר המפגש הזה, היא דיווחה על שינוי גדול בתחושה שלה,
ביכולת שלה להכיל את עצמה ואת הילדים.
זהו, היא כבר לא הייתה מתפרצת בבית, כבר לא הייתה כעוסה
היא כתבה לי: “החיים שלי השתנו לגמרי מאז שהפסקתי להרגיש כמו עבד
ומאז פשוט הפסקתי לכעוס על הילדים. יש לנו זמן איכות רגוע ונעים ביחד.
אני מצליחה להניע אותם לעשות דברים שאני רוצה בלי לכעוס ולצעוק.
יש שקט בבית, וכולנו התקרבנו יותר. היחסים שלי עם הבת שלי השתנו לגמרי
המון המון תודה”.
הגיע שקט. שחרור ושמחה.
מקסים…
מברכת את שתיכן על העבודה העמוקה והקדושה הזו.
מי ייתן ונשמות רבות ונוספות יזכו להשתחרר מכבלי הכלא הפנימי שסוגר עלינו.
לעיתים נדמה שמישהו נעל את השער ואיבד את המפתחות…לעיתים מתברר שהמפתח היה כל הזמן מולנו רק שלא העזנו להבחין בו.
שבת שלום
אסנת
כמה מרגש. מרתק. הזדהיתי כל-כך… תודה על עוד מאמר ושיתוף מאירי עיניים ולב. חיבוק
הייתי שם עד לסיפור הגלגול.
גם אני מרגישה כמו עבד לפעמים- חוזרת הביתה לבית מבולגן ומלוכלך וצריכה עם התיק עוד עלי להתחיל לסדר ולארגן את המטבח.
אבל- לא מאמינה בגלגולים (ואם זו “אמונה מגבילה” שיהיה..) נראה לי תמיד שמגיעים לפיתרון הזה כשאין אפשרות “ארצית” יותר להסביר דברים.
אם כבר גלגולים, הייתי אומרת שהבנות שלי נולדו כשיחים סעודים עם משרתים. אבל יותר סביר שזה פשוט החינוך שלי והנורמות הסביבתיות.
לא הייתי עבד בגלגול קודם ועדין אני כועסת עליהן לעתים באופן חסר פרופורציות. זה פשוט מעצבן ומרגיז כשלוקחים אותך כמובן מאליו. לא צריך גלגולים כדי להסביר את זה, וגם אם הייתי “משחררת את העבד” מהגלגול הקודם, עדין היה מרגיז אותי לחזור הביתה ולסדר את המטבח אחריהן…
כך שלצערי, בסיפור היפה הזה אין שום בשורה עבורי.
אסנת היקרה תודה על השיתוף. אכן מרגישים את הכעס שלך עד כאן.
זכותך המלאה לא להאמין בגלגולים ונשמע שבאמת אצלך זה לא העניין.
אכן נשמע, כמו שאת יפה אבחנת את עצמך, שאצלך, הבעיה היא שאת נותנת להן לקחת אותך כמובן מאליו וברור
שאת תישארי כועסת. אז מה את עושה עם העניין הזה? לדעתי הגיע הזמן לשנות כמה דברים פנימיים אצלך כדי
שתוכלי להפסיק להרשות להם לקחת אותך כמובן מאליו ולהפסיק להיות העבד והמשרתת שלהם ולהעביר אליהם
חלק מהאחריות לפחות לניקיון הבית בו הם חיים שכן, הם כבר בטח לא בני שנתיים או ארבע אני מניחה שהם
בוגרים או מתבגרים… אז מצאי את הדרך הנכונה לך לקחת את הכוח שלך בחזרה ולשים גבולות במקום שאת צריכה
לשים אותם בשביל לשמור על איזון פיירי ונכון.
אנאמה יקרה,
הסיפור מאוד מרגש אותי ונוגע בנקודות כואבות מאוד. אני מתמודדת הרבה מאוד שנים עם כעסים קשים מאוד על משפחתי, עם תחושה של זלזול, בגידה מצידם, חוסר הכרה בקיומי וחוסר תמיכה רגשית. חשוב לי לציין שפרטים מסוימים בתוך המשפחה מודעים היטב להתנהגותם, אולם בוחרים להמשיך בכך בטענה שאינם מסוגלים להתמודד. גם כאשר בחרתי להתנתק לזמן מה ולא להישאב לתחושת קורבנות, הם בחרו להאשים אותי בכל מה שלא מסתדר בחייהם. הרגשתי כמו פח שמשליכים לתוכו אשפה רגשית. אני עדיין חשה כך. אני רוצה להעלות שאלה חשובה. האם יתכן שלא מדובר בחיים קודמים? במקרה שלי, ברור לי מהיכן נובע הזעם שלי. אני יודעת שלא נוצר יש מאין. באיזשהו מקום מעודד אותי לדעת שהמקור לכך הוא בגלגולים קודמים. אבל מה אם זה לא כך? מה אם הדברים הם פשוט כפי שהם והדפוסים אינם משתנים? ברור לי שאני זו שצריכה להשתנות, אבל זה כרוך בנתק משפחתי. הם תמיד קיים מקור בחיים קודמים? האם נוכל לסמוך על המקור הזה?
הי קרן יקרה
קודם כל תודה על תגובתך הכנה ואני מאוד שמחה שזה נוגע ומרגש וגם רלוונטי, הרבה מאיתנו גדלו בבתים שלא הייתה בהם תמיכה רגשית. פשוט כי הדור של ההורים שלנו לא ידע אחרת.
לשאלתך – ברור שיתכן שלא מדובר בחיים קודמים. לילדות שלנו יש השפעה מאוד מאוד גדולה. ואם אפשר לשנות דפוסים שנוצרו בגלגולים קודמים אז על אחת כמה וכמה אפשר לשנות ולתקן ולרפא דפוסים שנוצרו בחיים האלה בילדות. זה קל באותה המידה. בשיטה שאני עובדת איתה, הכל אפשרי לרפא, תלוי בנכונות של הנרפאת כמובן.
לא תמיד צריך להיות נתק מהמשפחה. אפשר לעבוד לעומק ולרפא כאבים משפחתיים ולהישאר קרובים למשפחה, גם אם היא עוינת. אפשר ליצור את כל מה שתרצי ותבחרי ליצור. לנתק קשרים זה תמיד הכי קל אבל להישאר בקשרים ולעבוד על עצמי בתוכם זה כבר מאתגר ודורש הרבה נכונות ואומץ להעמיק ולצלול פנימה. לא תמיד קיים מקור בחיים קודמים. ממש לא תמיד אבל אנחנו תמיד בוחרים את ההורים והמשפחה שאלינו אנחנו נולדים וזה לפי דעתי האישית כמובן. יש עוד המון לדבר על זה. אם תרצי, נוכל לעבוד על זה ביחד. תודה יקרה על השיתוף המרגש