אהבה ללא שם – סיפור שכתבתי

אהבה ללא שם

מאת אנאמה טל מילר

בארמון קרח, רחוק רחוק בהרים, גרה לה בשקט ובשלווה זארי המכשפה.

עם ציוץ הציפורים נהגה להתעורר, למתוח את גופה, לקפוץ כמה קפיצות, לשטוף פנים בנהר שחצה את הארמון ולצאת אל הטבע.

יותר מכל אהבה את הרגעים בהם הארץ מתעוררת. הכול עדיין שקט וכבר הומה, הכל קצת רטוב מטל הלילה, אך כבר יבש מהשמש.

מן שעה שכזו שבה הכל משתנה בכל רגע. כמה מרגש!!

עוד כשהייתה ילדה, זארי הייתה מדברת עם השמש שיחות ארוכות ארוכות.

אבל במקום בו נולדה, בארץ רחוקה זה היה נחשב למאוד מוזר ולא מכובד.

זארי הרגישה מאוד שונה ועצובה.

היא לא הבינה מה רע בלדבר עם השמש אבל הרגישה שזה משהו שאסור לעשות ולכן הפסיקה.

השמש היה שולח את קרניו אל הפנים של זארי, מנסה לדגדג אותה, להצחיק אותה, אבל זרי התעלמה.

השמש ניסה ללחוש לה באוזן דברים מאוד מעניינים, אבל זארי סתמה את אוזניה.

הוא ניסה לשרוף אותה בקרניו, אבל זארי התלבשה וכיסתה את גופה. השמש מאוד נעלב. הוא היה מבולבל ולאט לאט מצא לו חברים אחרים לשחק איתם.

שנים חלפו ועברו וזארי גדלה וצמחה. הפכה לילדה גדולה ויפה. שיער ארוך חלק עד הרצפה ועיני יהלומים גדולות ופיכחות.

השמש היה עוקב אחריה מלמעלה בשמיים ודואג לשלומה.

לפעמים כשזארי חלתה, היה שולח את קרניו דרך החלון בזמן שזארי הייתה ישנה והיה עושה מעשה קסמים.

הוא היה מקיף את גופה באור לבן מיוחד שהיה מיד מבריא ומחזק אותה.

השמש היה דואג לזארי בכל מקום אליו הלכה, למרות שזארי אותו מזמן כבר שכחה.

כי השמש הוא חבר טוב.

עם השנים הלכה זארי ונחלשה. אמנם גופה גדל צמח והתפתח, אבל האור הפנימי שלה, הלך ודעך הלך והחשיך.

זארי לא הבינה מה קורה. היא הלכה לכל מיני רופאים שייעצו לה ורקחו לה משחות ותרופות – אך כלום לא עזר. זארי הרגישה מאוד משונה בפנים. משהו הולך ונרדם.

———————————————————————————–

לילה אחד כשהייתה כבר ילדה גדולה, הלכה זארי לישון במיטתה. מחלונה נשקפה אימא ירח שהייתה אישה חכמה וזקנה שתמיד הייתה שם כשצריך.

זארי הייתה מאוד עצובה ועיני היהלומים שלה מלאו דמעות. הירח הסתכלה לתוך הדמעות ואופס, צללה פנימה.

"אוי"!! זארי מאוד נבהלה "איך זה יכול להיות"?! "איך נכנסת לי לתוך העיניים"?!

"אוי, ילדה, תפסיקי לשאול שאלות מיותרות. זה לא משנה. מה שמשנה זה שבאתי להציל אותך. את לא רואה מה קורה לך???"

זארי עצמה את עיניה והרגישה את הירח בתוכה.

"כן", אמרה נרגשת. "עכשיו אני רואה".

שתיהן שתקו ושתקו ושתקו נושמות אחת את השנייה. הירח סיפרה לזארי סיפורים רבים בשקט בלי מילים.

לבסוף הרדימה הירח את זארי באורה הרך והנעים וחזרה לה למקומה במרום השמיים כאילו מאום לא קרה.

למחרת הבוקר, זארי התעוררה כולה אור נגוהות ופנינים. פקחה את עיניה והיהלומים זרחו ונצצו יותר מתמיד.

זארי הרגישה מלאת שמחת חיים.

היא ניערה את השמיכות מעליה וקפצה החוצה מהבית.

היא רצה ורצה ורצה. עברה שדות וכרמים, גבעות והרים עד שהגיעה למקום של קסמים.

מקום מיוחד ושקט מלא מלאכים.

"מה זה המקום הזה"? התפלאה ולהפתעתה פתאום שמעה קול עונה לה.

"זה מקום לאנשים כמוך, זארי"

"מי מדבר אלי"? הסתובבה סביב, הסתכלה לצדדים, אך לא ראתה אף אחד.

"מוזר" חשבה לעצמה. "אולי אני מתחילה להשתגע"!?

"תסתכלי לשמיים" הוסיף הקול ואמר.

הרימה זארי את ראשה אל השמיים ועיניה הסתנוורו לרגע באור החזק.

משהתרגלה לאור, ראתה "או, הרי זה השמש".

זארי התביישה. היא הרגישה צער שכל השנים האלה התעלמה מהשמש ושכחה כמה הם היו פעם חברים טובים.

"זה בסדר זארי", אמר השמש. "כל דבר מגיע בזמנו ועכשיו זה הזמן שלנו להיפגש שוב".

השמש אחז בידה והוביל אותה לסיור במקום החדש והמיוחד.

הוא הסביר לה שכל הילדים מדברים עם הטבע. עם השמש, הירח, העצים, הפרחים, הציפורים, הפרפרים, עם כל החיות ועם כל היצורים. אבל כשהם גדלים, הם שוכחים את כל החברים.

המבוגרים אומרים להם "שטויות, זה לא יכול להיות, אתם סתם חולמים" והילדים מאמינים.

השמש הוסיף וסיפר שלזארי היה מזל שמשהו בפנים, בתוכה, הזכיר לה שהיא ריקה ובזכות זה, היא נזכרה שאפשר לדבר איתם.

"ומי שמדבר עם הטבע" אמר באדרת כבוד "הוא בעצם מכשף או מכשפה".

זארי מאוד נבהלה – "אני מפחדת ממכשפות וממכשפים" אמרה בבהלה.

השמש צחק צחוק גדול ומתגלגל וקרניו דגדגו את זארי עד שגם היא התחילה לצחוק.

"מי אמר לך לפחד ממכשפות"? שאל השמש עדיין צוחק.

זארי שתקה. זה באמת מוזר. מי אמר לי לפחד ממכשפות?

"מכשפות, הסביר השמש, זה לא דבר רע. מכשפות ומכשפים הם אנשים עם כוחות.

לכל האנשים יכולים להיות כוחות אם הם פתוחים מספיק, אבל רוב האנשים מפחדים ולא מנסים".

"או, אמרה זארי בהבנה, זה באמת נשמע הגיוני, הנה, אני מדברת איתך וזה בכלל לא מפחיד, זה אפילו נחמד".

זארי והשמש המשיכו לטייל יד ביד ברחבי העולם הקסום. הם הגיעו להר גבוה וטיפסו עליו. מההר נפרש נוף עוצר נשימה.

מרחבים של דשא ירוק זוהר עם עצים ופרחים והמון פרפרים. למטה למטה ליד הנהר גרו משפחת איילים ומסביב טיילו להן פיות עם כנפיים שקופות.

"כאן אמר השמש, תוכלי לגור אם תרצי".

זארי הסתכלה סביב בהתפעלות. "באמת"?! שאלה לא מאמינה.

"למה לא?" ענה השמש. את יכולה לעשות כל מה שאת רוצה.

"למה לא? שאלה את עצמה זארי, "באמת למה לא?"

————————————————————————–

הזמן חלף עבר לו ביעף וזארי עמלה ושקדה על ביתה.

חברים רבים באו ועזרו לה כל אחד בתורו.

חלק הביאו בטיסה גושי קרח מפסגות ההרים וחלק עזרו בבנייה.

זארי הייתה מאוד מאושרת. "תמיד רציתי לגור בארמון קרח. למרות שהקרח מבחוץ הוא קר, בפנים בפנים מאוד חם ונעים. הקירות שקופים אז כל הזמן יש אור והטבע ממש נכנס אליך הביתה"

החיים היו טובים ובכל יום שעבר זארי הרגישה איך האור מבפנים הולך וגדל מתחזק והולך.

זארי נעשתה נעימה יותר, טובה יותר, יפה יותר ורגועה יותר. האהבה השתלטה על כל עולמה

הארמון התקדם והלך והיה גדול ורם.

זארי סידרה לה כל בפנים והרגישה שם מאוד נעים. כל בוקר הייתה מתעוררת, נמתחת, קופצת כמה קפיצות, שוטפת פנים בנהר שחצה את הארמון ויוצאת אל ההרים.

ההר חיכה לה כל בוקר והיה משחק איתה במגלשה.

העצים היו משחקים איתה בנדנדה

הציפורים היו מטיסות אותה ממקום למקום

ובלילה הכוכבים היו מכסים אותה בשמיכה

זארי הייתה מאושרת.

כך חלפו ועברו להן כמה שנים.

הזמן זה דבר מאוד מבלבל כי הוא בכלל לא קיים.

בין הירח והשמש עוברים רגעים בשיחות חברות משעשעות.

זארי הייתה נרדמת עם אמא ירח ומתעוררת עם אבא שמש והזמן שהוא סבא ארוך עם זקן, היה לפעמים מגיע לבקר.

אבל בעמק הפיות, אף אחד לא היה לוקח את סבא זמן ברצינות.

הוא היה מנסה להפחיד את כולם: "אין זמן, אין זמן" אבל כולם היו מרגיעים אותו וצוחקים

"מה זה זמן, זה בכלל לא קיים…"

הסבא הזקן היה לוקח את העבודה שלו יותר מדי ברצינות.

בשאר המקומות בעולם, אנשים היו מאמינים לו, מכבדים אותו ופועלים לפיו, אבל בעמק הפיות גרו יצורים שהיו מעבר לזמן ולא התרגשו ממנו.

אז סבא זמן אהב להגיע לבקר בעמק הפיות לפעמים, ככה בשביל לנוח מעבודתו הקשה בשאר חלקי העולם, שם הוא עובד מאוד קשה.

בוקר אחד זארי וסבא זמן נמנמו להם על ערסל שהכין להם אחד העצים, כשלפתע רעדה האדמה ואיתה כל העמק.

זארי וסבא זמן נפלו על האדמה ושאלו אותה "מה קרה?"

האדמה רעדה כולה בפחד גדול "משהו הולך להתרחש"…

לאט לאט נרגעה האדמה ואז יכלה לספר יותר בבירור. היא סיפרה לכל יושבי העמק שהמצב בארץ האנשים לא כל כך טוב. הם הורגים אחד את השני, יש הרבה צער וכאב, אלימות, פחד וחושך.

זארי עצמה את עיניה שמלאו דמעות, נזכרה בחור השחור שהיה לה בפנים לפני שהגיעה לעמק והרגישה את ההרגשה עמוק בפנים.

היא ידעה טוב מאוד על מה האדמה מדברת. היא באה משם – מהארץ הרחוקה של האנשים.

זארי התעצבה ובמשך כמה ימים נשארה בתוך הארמון.

ירח ושמש באו והלכו ואילו זארי נשארה בפנים.

יושבת ומסתכלת מבעד לקירות השקופים ודמעותיה זולגות וממיסות את הקרח…

———————————————–

ירח ושמש דאגו מאוד לזארי אבל ידעו לתת לה את המרחב והזמן שלה. הם סמכו עליה שהיא תדע מה לעשות.

זארי הרגישה קצת מבולבלת. היא הרגישה מאוד טוב בעמק הפיות. היא הייתה מאוד מאושרת ושלווה ולא חסרה דבר. לפעמים הייתה חושבת על המשפחה והחברים בארץ האנשים הרחוקה, אבל שמחה על הימצאותה בעמק הפיות.

היא הרגישה שבמקום בו היא נמצאת, בעמק הפיות, יש את כל התשובות לכל הכאבים של ארץ האנשים. ומשהו צריך להיעשות!!

זארי החליטה לעוף חזרה לארץ האנשים.

היא יצאה למרחבים וסיפרה לכל החברים "אני יוצאת למסע אל ארץ האנשים"!!

כולם תמכו בה ועודדו אותה. הם התרגשו עד מאוד מאומץ ליבה.

השמש ליווה את זארי ביום והירח בלילה. האדמה ליוותה אותה כל הדרך. זארי הייתה עוצרת לנוח וישנה בזרועותיו של סבא זמן וכך עשתה את המסע הארוך חזרה לארץ האנשים.

במרחק כמה פסיעות מארץ האנשים התחילה להרגיש מוזר בבטן.

"אממ… מעניין מה זה?" אמרה.

הירח הביטה מלמעלה והשיבה "את הרי זוכרת מה זה!"

זארי עצמה את עיניה כדי להיזכר ועצרה לרגע, התיישבה על האדמה והרגישה.

זרמים חזקים עוברים דרך האדמה ישר אל הבטן שלה.

היא פקחה את עיניה בבהלה. "כן, אני זוכרת את התחושה הלא נעימה הזו, זוהי ההרגשה של ארץ האנשים: כעס מעורב עם בלבול פחד ושנאה". צמרמורת אחזה בגופה.

הירח הניחה את ידה על מצחה של זארי "אל תדאגי זארי, אמרה. הכל נמצא אצלך בפנים. שום דבר לא יכול לפגוע בך יותר".

זארי המשיכה בדרכה, חזקה יותר מתמיד.

היא הלכה והתקרבה לרחובות מוכרים. אט אט החלה לראות בתים, אנשים הולכים וממהרים, מכוניות דוהרות בכבישים, צופרים צופרים, חלק מהמכוניות עומדות בפקקי תנועה, שלטים גדולים מפרסמים מוצרים, חנויות רבות ורמזורים.

שעונים רבים בכל מקום ומעל כולם, מנצח על המהומה – עומד לו סבא זמן ומחייך.

זארי המשיכה והתקדמה עד שהגיעה לבית שבו נולדה.

היא עלתה במדרגות ודפקה על הדלת. אמא שלה פתחה וכמעט התעלפה. "אוי זארי שלי, איפה היית? איך נעלמת לי ככה?"

חיבקה אותה חיבוק חזק בזרועותיה ושתיהן החלו לבכות בכי טוב ומשחרר.

זארי נכנסה לבית המשפחה. הכל כמו לא השתנה. "אולי סבא זמן בכל זאת לא מגיע לכל מקום" צחקקה בינה לבין עצמה.

היא היתה עייפה וחולה אחרי המסע הארוך והמפרך. היא נחה במיטתה כשמחלונה ירח ושמש שולחים לה בריאות שלמה.

————————————————————————

חלפו כמה ימים ולילות וזארי קמה כמו חדשה. כל המשפחה התאספה לראותה. המשפחה גדלה והתרחבה. עוד ילדים נולדו – איזו שמחה.

כולם חיים טוב ובריאים חשבה זארי לעצמה אבל מה חסר?!

עם חלוף הימים זארי החלה להרגיש יותר ויותר זרה. כאילו שכחה את שפת האנשים.

האנשים דיברו איתה כאילו מעולם לא עזבה וכאילו לעולם תישאר. אותם מילים ומשפטים, אותם אמונות ודפוסים. אבל לזארי נראה כל זה מאוד מוזר. שוב החלה להרגיש זרה ובודדה.

אף אחד לא הבין לליבה.

אף אחד אפילו לא ראה שמשהו בזארי השתנה.

היא סיפרה כל זאת לשמש והוא הניד בראשו בהבנה "כן, אני יודע ילדתי, ככה הם פני הדברים בארץ האנשים. הם אינם רואים. אבל בעזרת עיני היהלומים שלך, את יכולה לעזור להם לפקוח את עיניהם. האם כבר שכחת?"

לא, זארי לא שכחה, היא פשוט לא ידעה איך.

היא עצמה את עיניה וישבה על מיטתה. ימים ולילות עברו. המשפחה כולה דאגה.

"משהו כאן קרה!"

"הילדה השתגעה!"

"לא ניתן לה מאיתנו שוב ללכת!"

"הפחד החל מחלחל בעורקי כולם, השנאה החלה לפרוץ לעבר ארץ הפיות

"שם מסיתים את כולם"

"שם חיים בחלומות"

"שם זה מקום מסוכן"

זארי ישבה על מיטתה והרגישה את המתרחש בבית ושתקה.

היא חיפשה עמוק בפנים עד שיום אחד פקחה שוב את עיניה…

זארי החליטה לא לשתוק. השתיקה יפה למקשיבים, אבל בארץ האנשים לא שומעים שתיקה מרוב המהומה.

ברומא התנהג כרומאי, כך לימדו אותה, אז כנראה אין ברירה!!!

היא החלה במלחה – מלחמת השתיקה. היא החלה לדבר ולדבר, להסביר ולקנטר.

הארץ מסביבה כולה רעשה. אנשים החלו לשנוא אותה, לפחד ממנה, לקנא בה, ולרצות ברעתה.

אבל, כוחות הטבע היו חברים שלה והגנו עליה מכל רע והיא לא פחדה.

ככל שהאנשים התרחקו ממנה, כך הרגישה פחות לבד ויותר קרובה לארץ הפיות.

כך עברו ימים וחודשים. סבא זמן גלגל את השעון הלוך ושוב, ירח ושמש זרחו ושקעו לתוך הים והאנשים העקשניים בשלהם!!

זארי כבר הרגישה שהכל קצת מיותר.

היא בשלה והם בשלהם ושום דבר לא מתקדם.

"אולי כדאי לחזור לארמון הקרח שלי ולשכוח מכל העניין…"

בהרגשה הזאת נרדמה לה זארי על הרצפה כשלפתע הרגישה נשימה מדגדגת אותה באוזנה.

היא נמתחה ופקחה את עיניה ומעליה עמדה נועם האחיינית הקטנה שלה. מתבוננת בה בעיניה החכמות מלאות הפליאה. "מה, את ישנה?"

זארי נמלאה צחוקים וחיוכים ואושר שלא יתואר.

היא לקחה את נועם לחיקה והחלה לספר לה סיפור.

על ארץ פיות רחוקה רחוקה שם הכל ירוק ופורח. על שיחות עם השמש ועם הירח.

על מבוגרים שאומרים שכל זה לא יכול להיות ושהכול שטויות.

נועם הקשיבה בערנות ובסקרנות "אפשר ללכת לשם עכשיו?" שאלה. זארי צחקקה.

"אפשר ללכת לשם, אבל לא צריך, הכל נמצא פה"

"פה?" שאלה נועם כלא מאמינה

זארי אחזה בידה והובילה אותה אל החלון ממנו נשקפה הירח וחייכה…

ארץ הפיות יכולה להיות בכל מקום בו אנו בוחרים

רק לפקוח את העיניים ולראות

פונה, הודו  1997

פורסם בתאריך יום שני, 6 בספטמבר, 2010 בשעה 8:41 am ומופיע בקטגוריות סיפורים אישיים וסיפורים מהקליניקה. ניתן לעקוב אחר התגובות באמצעות RSS 2.0 לתגובות. ניתן להשאיר תגובה, או לשלוח טראקבק מאתרך.