איך קיבלתי את שמי אנאמה?

המאלה

ברגע הראשון לא הבנתי אם אכן קוראים לי, אבל אז השם שלי נשמע שוב והבנתי שהגיע תורי.
ליבי ניתר מעוצמת הציפייה והדריכות. רצתי אל קדמת הבמה.
מלאכית גדולה עם שיער כסוף סימנה לי להתקרב אליה.
התיישבתי בישיבה מזרחית מולה, ברכי נגעו לא נגעו בברכיה, נרתעתי מקדושת המעמד.
היא הניחה את המאלה על צווארי בתנועה עדינה, ליטפה את שערי ואת פני בארשת חגיגית,

לקחה את ידי לתוך ידיה, עצמה את עיניה, ולרגע היה נדמה לי, כאילו הכול מסביב שינה את הקצב ועבר לנוע בהילוך איטי.

אחרי שניות אחדות, שהרגישו לי כמו נצח, היא פתחה את העיניים, חייכה חיוך חם וסימנה לי בעיניה הצוחקות להצטרף אליה.
גופה נע, עדיין בישיבה, בתנועות סיבוביות, ועגולות, החלק העליון של גופה נראה היה פרוע וחופשי והוביל אותי בהדרגה

לצלילי המוסיקה הרכה אך הסוחפת שניגנו הנגנים בצדי האולם.
נענו ביחד כגוף אחד באקסטזה לצלילי סיטאר, סנטור, תופים וגיטרה שאתגרו את גופנו לעוף ולחגוג את החופש.
הרשיתי לעצמי, אולי בפעם הראשונה, לתת למישהו אחר להוביל אותי, להתמסר, להשתחרר, לא לדעת,

לא לחשוב על איך זה נראה או על מה יגידו.

הכוהנת הניחה את ידה הימנית על הראש שלי, מיקדה את האגודל במרכז המצח ועיסתה בתנועות עדינות את נקודת העין השלישית,
השתהתה שם כדי לפתוח אותה.
פרצים של אנרגיה זרמו מידה אל ראשי ואני נרעדתי מעוצמת החוויה. תחושות משולבות של מוזר ומוכר, נעים ופולשני גם יחד,
כל זה קרה כל כך מהר עד שלא היה לי זמן לחשוב וכבר זה נגמר.
היא חזרה למרכז, הישירה אלי מבט עמוק ומלא משמעות, הגישה לי תעודה שעליה רשום שמי החדש "פרם אנאמה"
שמקורו בשפה הסנסקריט העתיקה ואז הסבירה:

קיבלת את השם "אהבה ללא שם", זה אחד השמות של האהבה, זוהי האהבה לשמה, אהבה בלי כתובת, בלי מושא, פשוט אהבה,
האהבה עצמה. אהבה ללא תנאי.
זה שם שאם תרצי, תוכלי לשאת בגאון מהיום כל חייך והוא מסמן לך את הדרך הרוחנית שלך.

לא יכולתי אז, בגיל עשרים ושש, לדמיין, ששנים אח"כ, מהות העבודה שלי, תתמקד במסר האחד החזק הזה
ושאלמד נשים לאהוב ולקבל את עצמן ללא תנאים.
לא ידעתי אז, שכל הדרך הרוחנית שלי למעשה תתמקד במסע לאהבה עצמית ושאצליח לאהוב את עצמי ללא תנאים,
מה שבעבר כלל לא היה אפשרי עבורי.

הכוהנת המשיכה והסבירה, שזה שם שהגיע בתיקשור מיוחד בשבילי ושהוא מזכיר לי את האתגר שעליי לצלוח בחיים האלה,
היא חיבקה אותי בחיבוק גדול ואימהי שעטף אותי בתחושה שהכול אפשרי, שהגעתי הביתה ושאפשר להירגע לתוך הלידה מחדש

ובירכה אותי לשלום.

התרגשתי מאוד, ניסיתי להפנים ולהבין את עומק המסר, אבל ההתרגשות הייתה כל כך גדולה שהמילים שלה המשיכו להדהד בראשי

מבלי למצוא עדיין את מקומם.
החוויתי בידי את תנועת הנמסטה, קדתי קידה קלה שמודה לה על המסר, על המאלה החדשה שקיבלתי שהתמונה של אושו מתנוססת בקצה שלה
ועל השם החדש, קמתי ופיניתי את מקומי לבא אחרי.

גופי עדיין רעד מעוצמת החוויה וההתרגשות, ירדתי מהבמה מתקשה ללכת יציב. המוסיקה ליוותה אותי עד למקומי חזרה בקהל.
האולם היה מלא באנשים יפים לבושים בלבן, חלקם ישבו בעיניים עצומות, חלקם נעו לצלילי המוסיקה הסוחפת
בתנועות גדולות ורכות שהשוו להם מראה של חסידות עפות, שרווליהם מתנפנפים בחלל ויוצרים שובלים של אורות לבנים בתוך החשיכה.

גופי עדיין היה מלא באנרגיה מבקש להמשיך לרקוד. אחד אחרי השני עלו לבמה אנשים נוספים לקבל מאלה ושם רוחני,
עד שהזרם התמעט ופסק.
התבונני בעצמי מהצד וחשבתי: אם רק אימא הייתה רואה אותי עכשיו. דחקתי את המחשבה הצינית הזו שהרחיקה אותי מההווה
ומהתרוממות הרוח והרשיתי שוב למוסיקה, לשמחה ולהתרגשות לסחוף אותי אל הרגע ההוא.

בהדרגה המוסיקה נחלשה והפכה לזרם צלילים עדינים וחרישיים שהרעידו את מיתרי הלב כמו הרוח את ענפי הבמבוק
שנשקפים מבעד לחלונות השקופים של הבודהה הול.

עצמתי את עיני ולרגע אחד דמיוני לקח אותי חזרה לישראל, לארוחת ערב עם המשפחה, חשבתי על השם החדש שקיבלתי
ואיך אוכל לספר להם? ואיך הם יקבלו אותו? התמונה התנפצה בראשי, החלטתי לשמור את השם החדש בסוד.

המוסיקה פסקה, שקט עמוק ירד על האולם, בהדרגה התנועה נעצרה וכולם נשארו בעיניים עצומות,התענגו על רגעים של קדושה,

של חיבור הן לבריאה והן אחד לשני, התרפקו נינוחים שלווים ומסופקים.
צלצול פעמון עדין החזיר אותנו לשוב למציאות ולהתעורר, בשקט התפזרנו ועזבנו לאיטנו את האולם, כשחלק מהאנשים נשארו לשבת או לשכב,
מבקשים לשמר את התחושה לעוד רגע קט.

לא עבר רגע, והחברים התנפלו עלי בחיבוק עוטף ונרגש, יצאנו בצהלה אל החצר בגוש אחד, שיתפנו אחד את השני בשמות שקיבלנו,
הסברנו לכולם את הפירוש הרוחני, התרגשנו ביחד.

שיחקנו עם השמות החדשים וצחקנו עליהם, ג'יוואן, לילה, ניגם, פוויטרה, ניקהיל, שמות זרים שהתגלגלו בכבדות על הלשון,
קיפלו בתוכם רצף של התחלות חדשות ואינספור אפשרויות בלתי מוגבלות מרגשות.
הצטלמנו, הצגנו בגאווה את המאלה החדשה שלנו, אנשים שאנחנו לא מכירים חיבקו אותנו
ואיחלו לנו מזל טוב ליום הולדת הסאניאסי שבסיומו גם אנחנו הרגשנו מחוברים ושייכים.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פונה הודו 1996